דוסטוייבסקי זה לא

עוד לא לגמרי גדל לי הציצי, הוא התנדנד, כמו המשקל שלי בין מידה C לB ואני הייתי מבולבלת, לא רק בגלל הציצי שלי. זו הייתה תקופה מבלבלת בחיים שלי,
הוא נגע בי במקומות שאף פעם לא נגעו בי בעבר, הוא הקשיב לי, וחייך שלי, את החיוך הכי תמים בעולם,
עד היום כשמחייכים לי אני משווה את החיוך הזה לחיוך שלו.

כשהוא צחק הרגשתי מאושרת, ועד היום, חשוב לי להצחיק אנשים, רק כדי החיפוש הנואש אחרי הניצוץ הזה שהיה לו בעיניים כשהוא הסתכל עליי.
הוא הראשון שאמר שאני יפה, אי פעם.
ככה כמו שאני, עם הגולגול המכוער, והחצ'קונים והשומן וככה הוא אהב אותי.

הוא היה כל כך יפה בעיניי.

אז כשהוא אמר לי, "אני רוצה שננסה משהו, שעושה לי טוב", ידעתי שאעשה כל מה שהוא מבקש, הייתי שייכת לו. "טוב זונה שלי?",
והמילים שלו הצליפו בי, ככה.
בפעם הראשונה ששמעתי אותו קורא לי ככה,
בפעם השנייה שהרגשתי ככה.
הוא שם את היד שלי בין הרגליים שלו, וצחק, "טוב?" הוא אמר.

הוא נראה לי שמח ושמחתי לעשות אותו שמח.

הייתי מאוהבת כמו שרק ילדות יכולות להיות מאוהבות. לא נוצלתי, לא נאנסתי,
ברגע שאמרתי לא הוא הלך אחורה מליון צעדים,
ישבנו על המיטה שלי,
וכשהוא השכיב אותי והחדיר לי את האצבע הראשונה, ככה היד שלו התהדקה על הצוואר שלי,
לא פחדתי,
נרטבתי,
ונרטבתי,
ונרטבתי,

בחיים לא הייתי רטובה ככה.

מאז,
מאז זה הדבר היחיד שאני עושה כדי להיות מאושרת.