דוסטוייבסקי זה לא

הוא עושה את אותו הפרצוף כמו שלי כשהוא כועס,הוא מדבר כמוני, עם המילים האלה שלא מתאימות למשלב הדיבורי,
יש לו עור בהיר מתוך משפחה של מרוקאים פחמים,
וכשהוא שוכב על המיטה לידי, הוא לא אומר מילה, ורק מסתכל עליי פורטת את המיתרים,

אבא אני רוצה לעמוד מולך,
להאמין שאתה אבא טוב,
אבא אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי,
ככה סתם,
אבא טוב...

הוא ממצמץ לי,
העור שלו יבש, השפתיים שלו סדוקות,
אני מצטערת על הכל.
אני רוצה שהכל ייגמר עכשיו.

אבא אני רוצה להיות בטוח בכל לבי,
שלמסע הזה,
יהיה סוף טוב.
שכל מה שאני עובר בדרך,
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה....

משהו החזיר אותי הלילה לישיבה הזו על צד המיטה,
איפה שהוא בין כל הטומאה הזו,
הסקס הזה,
הגועל נפש הזה שאתם,
מישהו אחד מיוחד מצא אותי טהורה
ושלף את הזיכרון הזה,
של המנגינה הלחושה בתוך החדר בית חולים הריק ב4 לפנות בוקר,

החזיר אותי לטוהר בדמעות של מחילה,

בדמעות של טחינה,

והמוזיקה
עטפה אותי
והעניקה לי שלווה,

אבא אני רוצה לעמוד מולך
להאמין שאתה
אבא טוב
אבא אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי,
ככה סתם
אבא טוב.