דוסטוייבסקי זה לא

חלמתי עלייך בלילה, נסיכה שלי. ישבת על השטיח בסלון, ואני ישבתי בין הרגליים שלך, והראש שלי נח על החזה שלך,
עלה וירד,
עלה,
וירד,
היד שלך עיסתה בעדינות את הצוואר שלי,
ברקע יש את ווילד הורסס של הרולינג סטונס, ואת לוחשת לי באוזן את המילים של השיר ובאותו רגע זה נשמע לי הדבר הכי עצוב בעולם.

יפה שלי,
אני בטוחה זו היית את בחלום, למרות שכל מה שאני זוכרת ממנו זה את המגע שלך, על העור שלי, ואיך השיערות שלי סמרו, כאילו רצו להרגיש עוד ממך,
ולמרות,
למרות ש
לא היו לך פנים או גוף, אני זוכרת את הפעימה שהחסרתי כשראיתי כמה יפה את
והייתי אני לבד, כמעט
אני יודעת שזו היית את.

ואלו האצבעות המעודנות שלך שחפנו את החזה שלי, ומוללו את הפטמה שלי,
ואז צבטו חזק, עד שהצבע שלה התחלף לורוד וירוק,
אותן האצבעות שהפשילו את השמלה שלי בעדינות אכזרית,

אני זוכרת איך כמעט בכיתי כשחייכת אליי,
כל הרוע שבי פשוט השתקף בטוהר של הטוב שלך, וחזר אליי כפליים. חזר אליי וערער את כל החיים שלי.
שהם בעצם את.
אני כל כך אוהבת אותך.

אני יודעת שזו היית את, שנישקה אותי, בטירוף
שהלשון שלה שאבה אותי וחקרה אותי,
וזו את,
זו את שלחשת לי מילות זימה באוזן

אני יודעת שזו היית את.

אני יודעת.

עכשיו רק נשאר שתהיי קיימת במציאות.