דוסטוייבסקי זה לא

אני חולמת בלילה חלומות,
אני יודעת, אתם לא צריכים להגיד לי. כולם חולמים, אני יודעת. אבל אני אגלה לכם סוד,
תתכופפו רגע,
עוד,
נו, אין צורך לצחוק עליי, אני יודעת שאני נמוכה.

אני לא ישנה הרבה.

אני לא חולמת בכלל.

בתקופה האחרונה, אני ישנה הרבה.

נחזור לזה אחר כך.

קודם אני אספר לכם סיפור, על בחורה יפה בשם ארין,
יש לה שיער ארוך, יש לה עיניים כחולות וצלולות, לפעמים אני יכולה להשבע שיש שם מעיין קסם שממנו צומחות הריסים שלה, כל כך ארוכות שכמעט ונוגעות בגבות,
העדינות, המסורטטות,
שמקשטות מצח קטן, נטול קמטים, על מוח נטול דאגות,
והשיער שלה,
שקצוותיו נוגעות בישבן שלה...

אולי עדיף שאני לא אמשיך לספר על כל מה שמתחת לישבן שלה, כדי שאמשיך להיות מרוכזת ולכתוב את ההמשך.
זה חשוב.

אז הבחורה ההיא,
יפה,
כמו שכבר הבנתם,
ושמה ארין, כמו שכבר הבנתם גם את זה,
ולפעמים היא מסתכלת עליי מעבר הדלפק,
כאילו היא יותר מגניבה ממני,
זה נכון.
הגבות שלה מתרוממות, וכשהיא הוגה את השם שלי,
היא צוחקת, כאילו, זה אבסורד, שבחורה כמוה, אומרת שם, של בחורה כמו שלי.

באמת.
באמת אבסורד.

אז אני חושבת לעצמי, חושבת איך הייתי הולכת לנשק את הנצח שבשפתיים שלה,
והשקעים של הצוואר שלה,
והורוד שבפטמות שלה,

ואז היא בטח חושבת לעצמה, מה פשר המבט הריק הזה, שיש עליי,
היא לא יודעת שכל התודעה שלי עזבה את הגוף
וכרגע היא מתפלשת בתחתונים שלה. בזוהמה שהיא מייצרת.

אני חולמת חלומות.
על ארין,
אנחנו משחקות מחבואים,
היא לבושה חולצה גדולה ממידותיה, מכופתרת בצבע ירוק, היא של גבר, (איזה? לא יודעת),
היא מכופתרת ברישול,
הצווארון גולש מאחת הכתפיים שלה, וחושף קעקוע של פרפר מאחורי הכתף,
שולי החולצה מכסים את הישבן שלה לגמרי,
אבל אני עדיין רואה את הבליטות שהוא יוצר,

קול המלאכית שלה סופר,
1
2
3
4
5
6
...


אני לא זזה.
היא מסתובבת.
הוא אומרת מצאתי,
ואני רצה אליה,
מצמידה אותי לקיר,
ומנשקת אותה.

היא הודפת אותי ואומרת,
מה נראה לך?
את מזה לא בליגה שלי.