זו הייתה שבת משעממת, בחוץ שמש עייפה של צהרי יום בעינו של חורף, ואני
אני הייתי בודדה.
היא התקשרה אליי,
"בואי נסע להודו" היא אומרת לי ואני צוחקת. "דברי איתי בראשון, שבוע חדש, תוכניות חדשות. בסדר?", אני מנתקת לה.
צלצול.
"את באה?"
"לאן?!"
"להודו!"
"דווקא הודו?"
"כן."
"איכס, זה כל כך 2009."
"מה?"
"כן. מקומות עם ווייפיי זה מה שהולך היום."
היא מנתקת בזעם.
אני ממשיכה לבהות בטלוויזיה, עספור. סדרה מטומטמת.
"יש שם ווייפיי"
"מה?"
"כן עשיתי גוגל."
"תגידי לי, את מפגרת? את באמת רוצה לנסוע להודו עכשיו?"
"עצוב לי כאן."
"לא נורא. יהיה לך עצוב גם בהודו. שמעתי שאנשים שחורים רזים ועוני לא עושים טוב למצב רוח. אבל אל תפסי אותי במילה."
"אל תגידי אנשים שחורים"
"צבעוניים?"
"אפרו אמריקאים"
"אבל הם הודיים בכלל"
"ביי זוהר!"
ניתוק.
ממש ריק פה. אני חייבת לנקות מתחת לארון.
אני מסתובבת לצד השני,
מריו מת. זאת אומרת, הרינגטון של הסמס באייפון, זה הצליל במחשב שמריו עושה כשהוא מת.
אני שולחת יד,
עוד קצת,
מותחת,
לא מגיעה. עזבתי.
צלצול.
אני קמה. לוקחת את הטלפון.
"תגידייייייי"
היא אומרת לי, היא כזאת חמודה שהיא מוזרה.
"עכשיו את תכתבי עליי סיפור נכון?"
"נכון"
"אני אהיה מפורסמת?"
"לא."
"אז לא נוסעים להודו?"
"אולי מחר."
"ביי"
לפני 14 שנים. יום שבת, 21 בינואר 2012 בשעה 11:14