דוסטוייבסקי זה לא

טיפות הגשם היכו באדמת הממלכה באלימות, הן ניפצו שלוליות שעמדו באין מפריע והפרו את שלוות הדשא הירוק הנפרש למרחקים.
היה קר,
הלכתי באיטיות אל תחנת האוטובוס כשידיי בלועות בתוך שרוולי הסוודר, נאחזת באוזניות כאילו המקור חמצן היחיד נובע מהן,
וכאילו
אני נושמת מהאוזניים,
לא חשוב.
המטאפורה הזו נכשלה.

הגשם התחלף לברד. אבנים קטנות ירדו במהירות, הציפו את האדמה, התגלגלו ונסחפו עם השלוליות למקום אחר.
רציתי להתכווץ, להיות כל כך קטנה,
להלבין, לקפוא,
לטבוע בתוך שלולית,
ולזרום בנהר בשולי הכביש, בעוד הלכלוכים והזוהמה של הקיץ מכים בי,

אני כותבת לך את כל אלו,
כי את
כמו הברד הזה,
מציפה,
מכה,
מהירה,

אני מייחלת לרגע שלא היית,
מייחלת שהלוואי והייתי במקום אחר, רחוקה מהישג ידך,
ואז
נפסק,
ואני רואה את הרחוב כולו,
מקושט כמו אבקת סוכר,
מעטה של טוהר על העולם,
ולרגע אני שוכחת שברחובות האלה ממש, בממלכה הזו ממש, קרו דברים נוראיים יותר משמוחי יוכל לכתוב אותם.
כשכל הלבן הזה מציף אותי,
אני לרגע אסירה
של התודה,
של ההערכה,
של היופי,
של הרגע הזה,
שקלטתי,

שאני אסירה בתוכך.
בתוך ההרגשה של איתך, הכל מצופה לבן,
ולרגע,
גם הדברים הכי נוראיים,
נראים יפים.

קר לי.
השפתיים שלי מכחילות.
אני חושבת כמה בא לי הביתה, הטלפון מצלצל,
אני ואמא שלי
פתחנו בדיון על כמה שאני לא שווה מספיק.
צודקת.
אמא תמיד צודקת.

נמאס לי לכתוב.