דוסטוייבסקי זה לא

פרק ראשון - רוזלינה

גופה הלבן מעוטר בחזייה שחורה ותחתון ורוד קטן שכאילו נלקח ממגירה של ילדה מוזרה ושמנמנה בכיתה ד',
הוא מאלו עם הציורים המגוחכים שהופכים את לבישת התחתונים לעניין חמוד, או לכל הפחות עניין מעורר. כשהייתי ילדה לבשתי רק תחתונים שחורים או לבנים. בשני הצבעים הם היו חלקים ללא ציורים. זה נראה לי אידיוטי ולאמא שלי זה נראה יקר. גם אם הם היו בעלי ציורים מסויימים, תמיד הם צצו מאריזות של "6 ב-10" ופרחים בצבעים לא הרמוניים.

רגליה משתלבות זו בזו לאורך המיטה, מורמות באמצעות בובת פרווה בצורת ארנב שמונחת שם בניחותא, בלי לדעת כמה קרוב אפה המרופט והמיושן אל עורה היפה של רוז, שמרחוק נדמה שהוא עשוי מחרסינה ורק מקרוב אפשר להבחין בנקבוביות זעירות ופצעים קטנים ואנושיים.
רוז קוראת ספר. אני דקת אבחנה בכל הקשור להתנהגויות העדינות שלה. אני שמה לב איך היא שוקעת בעדינות אל תוך הספר, איך היא נותנת אל הדמויות להתעופף אל מולה ולהקים אבן אחר אבן תחושה אחר תחושה, מילה אחר מילה, עולם תחלופי וטוב יותר בכל אספקט שלו.

היא שלווה,
ניכר שנוח לה בעולם החדש הזה שהיא התאמצה לבנות. עינייה הגדולה מתרוצצות לאורך המשפטים והצליל המוכר של הדף הנהפך הופך תכוף יותר ויותר; גם רעשי המטרופולין של חיפה לא מניעים אותה מהעבודה המאומצת של בניית האסקפיזם הכה נחשק הזה.
החלון פתוח והרוח המזוהמת מתפרצת אל החדר ומכריזה בעלות על כל הקיים בו. היא מעלעלת, הרוח, בדפיה של רוז אך גם זו לא מחלישה את האחיזה של רוזלין במציאות החלופית.

לבסוף, הגבות ש לה מתכווצות כשקול קריין החדשות חודר את מעטה הדק של עולמה החדש כסיכות המנסות בכוח לנפץ בלון, שהתפוצץ דקות אחר כך ברעש ההלומה של כריכות הספר נצמדות אחת לשניה בחוזקה.

היא מסתכלת בריכוז רב אל המרקע. התמונות הרצות משתקפות חזרה באישונים השחורים שלה, נעוצים בתוך, לא אוקיינוס עמוק, אלא בריכה. בריכה שטחית ורדודה שכל דבר שתזרוקו לתוכה יהיה שקוע עד חציו והחצי השני ישאר בולט החוצה יבש, לא ספוג ולא נקלט.

רוז שלי. טולטלה בחייה רבות אנה ואנה אך מעטים הדברים ששקעו עד הסוף. כל הכאבים שעוד נותרו בה, כל הכאבים שלא סיננה החוצה בדרכים של ספרים,כתיבה ,טלוויזיה ושלל הסחות, היו בולטים ממנה החוצה, במילים שלה, באומנות שלה,
כאב גלום לא מעוכל, לא מובן, ומחשבתה לא במצב האידיאלי להכיל אותו. לא הייתה כזו ולא תהיה. כי כזו היא רוז, מגובשת וכבר בגיל המופלג של 25 ידעה על עצמה כל שאפשר לדעת.

כך היא מנפה את החיים סביבה. דברים גדולים מדי היא לא יכולה לרתך אליה, ולכן הם נושרים.
או שזה הופך להיות חלק ממנה, או שלא.
או שאתה מסתכל מלמעלה אל הבריכה ורואה צלליות כהות של חפצים שפעם התקיימו על היבשה, או שהמים צלולים, כשהיו. כוולד שרק נולד. כבריכה ששום אדם לא הפר את שלוותה.

כאשר פגשתי ברוז לראשונה, הייתה גופתה מוטלת מחוץ לחנות החיפאית הקטנה שלי. לא היה לי ספק שנפלה אל הרצפה שכן כל דבריה היו מפוזרים על המדרכה וחוסר הסדר שהיה בהם זעק אליי הפתעה אילמת ואף על פי כן היה נדמה לי כאילו היא ישנה והיא בעצמה פיזרה את דבריה על הארץ, נשכבה באמצע שגרת היום הסואנת וחטפה תנומה, עד כדי המחשבה הזו היו פניה היו רגועות ועדינות. עינייה היו סגורות ושפתה העליונה נחה על שפתה התחתונה בעדינות אין קץ.

רכנתי אליה וליטפתי את שיערה האדמוני. כמה שניות אחר כך שמתי לב שהיא לא מתעוררת. היא נשמה, וכשהנחתי שתי אצבעות על צווארה, לבה הלם בהן בקצב סביר. היא חיה.

כשבן אדם מתעורר במקום אחד בעוד הזיכרון האחרון שלו אומר לו שהיה אמור להיות במקום אחר לגמרי, צפוי שתהיה הפתעה; זעם או בלבול או למעשה כל תגובה שתהלום כראוי את חוסר הלגיטימציה של הסיטואציה ואת הדיספרופורציה בין הציפיות למציאות הייתה מתקבלת. הכנתי את עצמי לשאלות כמו "איפה אני?", "מי אתה" ודומיהן, ציפיתי שתתלה בי מבט זועם דורש הסברים וכשתקבלם יתחלף המבט לאיזה שהוא ניצוץ אסיר תודה וכך תעלם רוז מחיי, בדיוק באותה המהירות בה נכנסה אליהם.

בגלל אלו, כל אחד במקומי היה סבור כמוני שהייתה תמוהה התגובה שלה כששאלה באדישות, "איפה הדברים שלי?" בשנייה שהתעוררה.
הגשתי לה את התיק הקטן, שאספתי לתוכו לפני דק' מספר את תכולתו מן הרצפה; מכשיר טלפון מיושן קטן שהראה כמה שיחות שלא נענו, ליפסטיק ורוד, ארנק וכמה תכשירי הגיינה נשיים. בתוך התיק נותר העותק החדש של מובי דיק כשהיה, הוא כמובן כבד מדי מכדי להתגלגל החוצה. הוצאתי אותו אני ועלעלתי בו, נדמה שרק עכשיו נקנה. נראה לי מוזר שבן אדם בוגר רק עכשיו החליט שהוא קורא יצירה ספרותית חשובה. הלקיתי את עצמי במחשבה שאני מתשאת שלא לצורך והחזרתי אותו לתיק; היא פתחה את הרוכסן בעדינות, הוציאה את הספר, דפדפה בו והייתה בפניה הקלה, היא הוציאה בקלות דעת את שאר הדברים וניגשה אל הארנק.
"חסר לי מאה שקל" היא אמרה, קולה נשמע החלטי, כאילו לא נמצאה מעולפת לפני שניות. היא חזרה על כך שוב, הפעם בליווי מבט מאשים חסר פשרות אל עיניי. "אני לא גנבת" עניתי באדישות.

"אז הן פשוט הצמיחו רגליים והלכו?" היא שואלת, עיניה נצצו וקולה השתנק, היא לא רגילה לעימותים. רואים. "זה סביר בדיוק באותה מידה כמו האפשרות שאני גנבת" אמרתי, התיישבתי בכיסא שרוז קמה ממנו. "יש לך שם?", שאלתי.

היא הסתכלה עליי כאילו אני אדם אפרואמריקאני שניסה להתחיל איתה בזמן האפטרהייד, "מה הקשר?", רוז הייתה כל כך רצינית. "אולי במקום להאשים תחפשי יותר טוב?",
"את מפגרת! מטורפת! תחזירי לי את הכסף שלי!", הקולניות שבקול שלה הפתיעה אותי. "נו! מה את יושבת שם? סוטה."

המילה סוטה, העבירה בי חלחלה. סוטה. אני. סוטה. היא החזירה אותי אל התקופה בו ישבתי בבית ספר בתחתונים הלבנים או השחורים שלי, מחבילות "6 ב-10" והרגשתי כל כך אחרת מכולם. שמנה, גסה, מיותרת.
נזכרתי כשכתבתי את הסיפור הראשון שלי, על בחורה. המורה שלי עלעלה בו ואמרה לי,
"זה מחשבות מלוכלכות. אסור לך לחשוב ככה, את לא רוצה להיות סוטה".

ככה היא החליטה, ובקול שלה זיהיתי את אותו הגועל שזיהיתי אז באותו המשפט הזה שעד היום מלווה אותי בכל פעם שאני פותחת קובץ וורד נקי ומנסה לכתוב. קמתי אל הקופה, פתחתי אותה, שלפתי שטר של מאה ונתתי לה. התחתונים שלי גירדו לי פתאום.
"קחי ולכי", הורדתי את המזגן בשתי מעלות (מגרד לי שקר לי, תופעת לוואי מוזרה) ופתחתי את הספר שלי.

"תודה" היא אמרה, "אל תגנבי פעם הבאה",
"אני לא גנבתי" אני מבהירה במהירות. מנסה במילותיי לקצר את הסצנה הזו, שעם כל דקה שעוברת כך פחות ופחות רציתי בה חלק.
"אז למה נתת לי את הכסף שלי חזרה?"
"הוא לא שלך, הוא שלי. עבדתי, הרווחתי, כיוצא מכך הוא שלי"
"אז למה?"
"שלא תכעסי, נראה שזה חשוב לך. זה רק נייר. יש לי הרבה ניירות כאלה. רואה?", אני מצביעה אל הקופה.
היא הכניסה יד אל הכיס ולפתע האדימה כולה, היא הוציאה שטר זהוב של מאה שקלים חדשים מקומט בתוך עצמו. "את יכולה לקחת את זה בכ"ז", הפרתי את האווירה המוזרה שבדרך כלל מתרחשת כשצד אחד מובך וצד שני צודק.

"לא, זה לא...זה לא שלי", היא מגמגמת. "מה את אומרת?" הגבתי בציניות,
"אני מצטערת"
היא הניחה את השטר על הדלפק וכשלה ברגליה אל הדלת, וכך רוז יצאה מהחנות שלי, אל הרחוב. משאירה אחריה שובל של פעמוני דלת, סימני שאלה ועותק אחד של מובי דיק.
חשבתי שאני לא אראה אותה שוב.
בעצם, זה לא נכון. זה משהו כזה שאומרים כשכותבים סיפור, "חשבתי שלא אראה אותה שוב", זה בונה מתח או שקרכלשהוא, אבל אני ידעתי. ידעתי שאני אראה רוז וניפגש וידעתי שהיא תשכב על המיטה שלי בחזייה ותחתונים שכאילו נגנבו ממגירה של ילדה שמנמנה בכיתה ד'. זה היה רק עניין של זמן.

מה שכן, פחות זמן ממה שחשבתי.