דוסטוייבסקי זה לא

אני לא חיה הרבה זמן, ואני ילדה קטנה. ואין ספק שאני לא יודעת שום דבר מהחיים שלי.
היא במקלחת עכשיו,
עושה דברים שעושים במקלחת.

בגלל שאני אדם התמכרותי, וכל דבר שאני עושה, אני עושה שוב ושוב עד שלא נותר בו דבר והוא רק שלד של מעשה או הרגשה או תכולה או כלדבראחר,
מעטים הרגעים האלה בהם התחושה השליטה היא ניעור האבק מגירוי מסויים והתאהבות בו מחדש,
כמו הרגע הזה והכתיבה.

אני אומרת שאני כותבת הרבה יותר ממה שאני כותבת בפועל. ואני מוכשרת. ואי,
איזה מוכשרת אני.
הכי מוכשרת בעולם.

ואני יושבת מול הפקידה הצהלית ואומרת לה, אני,
אחת בדור.
לא תראי מוכשרת כמוני לא היום, לא מחר, ולא עוד חמישים שנה.
אני היחידה פה, מכל הילדות האלה, שיש לה זיק של כישרון, של תשוקה, של אהבה למילים ואז היא מהנהנת ורושמת משהו,
ואומרת
זה לא קצת יהיר?

מלוויל גם היה יהיר, היא צוחקת.
ונראה לך שנבוקוב היה צנוע?
באיזה סרט את חיה שאורוול, היה אדם נעים לבריות?

היא שותקת.

בראש שלך כבר התקבלת, נכון?
נכון.
ואם לא תתקבלי?
אז אני אתקבל למשהו אחר.
למה את בטוחה?
כי זו מי שאני.
יהירה. היא שוב מסכמת.

היא עדיין במקלחת, אני שומעת את המים זורמים במקלחת אל הביוב אוחזים בצעד נואש בכל הזוהמה שאני השארתי עליה,
אני אוהבת את האישה שבמקלחת. יש לה צחוק, היא צוחקת עכשיו כשאני כותבת.

צחוק באיך שהיא הולכת, צחוק באיך שהיא מדברת,
אבל כשהיא צוחקת באמת
זה פשוט נשמע לי מתריס.

אני יודעת שאני לא באמת מוכשרת. אני יודעת שאני לא באמת אכתוב. אני יודעת שאני ממוצעת לכל היותר. וסתם פאקצה לכל הפחות. אני יודעת. באמת.
אבל אם אני אגיד את זה גם בקול,
מה יישאר לי?