דוסטוייבסקי זה לא

והוא יושב מולי בגו זקוף ועיניו מביטות אלי, אצבעותיו פורטות את אחרוני האקורדים וקולו לוחש לי חסר מאמץ, "אימפריות נופלות...לאט". כן מותק,
ככה הן נופלות. לאט.
הוא בכלל לא עצוב, ובכל זאת הוא נראה ככה.
השלכה.

הוא רוצה שאני אמס כרגע, והעיניים שלי ינצצו, ואני אתחיל לדמיין אותנו פוסעים אל החופה יחד כשעל גבו גיטרה ומשם נלך בלימוזינה אל שדה התעופה לאיזה ירח דבש בתאילנד.

אבל למעשה אני חושבת עליה, כי עוד מהכניסה של הבית ראיתי את נעלי העקב המחודדות הורודות שלה, וחשבתי
ישר
ישר חשבתי איך היא תלך עליהן, ותרחף מעל האדמה, יש לה רגליים יפות, ארוכות. אז אני בכוונה מחניקה את החשק ללטף אותן לכל אורכן, מכף הרגל עד לפנים היריכיים ומשם...טוב די, אני מתפזרת.

אני נוגעת בירך שלה חלושות, רק לשנייה אחת, (איזו שנייה נפלאה היא הייתה)
ושואלת אותה אם קו מסויים כבר עבר. היא הסתכלה אל נקודה לא ברורה באופק וענתה לי קול תקיף.
לא.

זה חורר אותי כשהיא לא הסתכלה אליי, ולא ידעתי איך למשוך את תשומת הלב שלה, אז התיישבתי מספיק קרוב בשיביל להריח את הבושם שלה, ומספיק רחוק בשביל שזה לא ייראה מוזר.
אולי זה נראה מוזר בכל זאת.

הטלפון שלה צלצל והיה לה מן מנגינה מונוטונית מחרידה שכזו והיא ענתה מקץ כמה שניות ואמרה, שוב, בתקיפות,
הלו
כן
לא
לא
אמרתי לא!

היא הרימה את הקול שלה עוד כמה פעמים במהלך השיחה והצטמררתי.
האוטובוס הגיע אז עליתי עליו וגם היא, רציתי לשאול את הנהג משהו אבל היא ענתה במקומי ולמזלי לא היו הרבה מקומות אז כשהתיישבתי מולה זה לא נראה כזה מוזר.

היא היישירה אליי מבט. "מה איבדת שם?"
"אני הולכת לעבוד שם."
"אה, את לא יודעת איפה את עובדת ילדונת?"
"פעם ראשונה"
"מותק. שלא תלכי לאיבוד"

היה לה שיער בלונדיני ארוך שקצוותיו נגעו בישבן החצוף שלה, כלוא בתוך מכנס קצר מג'ינס שנראה עליה טוב אבל בהחלט לא תואם את גילה, היא נראתה לי באמצע שנות השלושים לחייה והיו לה עיניים של צוענייה יודעת כל.
לא יודעת למה דווקא הדימוי הזה, ומה זה באמת אומר, אבל כשהסתכלתי אל החום שבעיניה היא נראתה לי כל כך אוהבת. ורכה.
וזה לא שכנע אותי כל ההצגה התקיפה הזו שלה.
אמהית.
רציתי לשבת לידה ולשים את הראש על החזה שלה, היא תלטף לי את השיער לאט ותגיד לי
ששש
מותק,
שלי
ששש

ואני אהיה שלה לכמה זמן. אפילו אם לא לתמיד ורק לקצת זה יהיה בסדר.
השפתיים שלה היו צבועות באודם אדום חזק, שאני שונאת בדרך כלל, אבל עליה זה נראה כ"כ אלגנטי.
כבר דמיינתי איך אני מנשקת את הצוואר שלה, עם הלשון, ואת הכתפיים שלה,
ואת החזה שלה,
ואת הבטן,
עד לפופיק, הכל רצוף נשיקות קטנות, והיא תצחק,
וזה יהפנט אותי
וככל שהיא הסתכלה עליי, כך העמקתי לתוכה עם הלשון שלי עד ש

היא הסתכלה אליי ככה כ20 דקות עד שירדתי מהאוטובוס והיא ירדה גם, היא לקחה אותי יד ביד ואמרה לי "תלכי ישר, ואז תרדי קצת ושם תפני שמאלה והגעת. זה בדיוק כמה דקות"
רציתי להגיד לה שאני לא קלולסית ואני מכירה את חיפה כמו את כף היד שלי ושגדלתי פה ברחובות האלה ממש אבל לא היה לי אומץ.
היא כיוונה אותי ואני הנדתי בראשי והסכמתי.
לכל מה שהיא תגיד הסכמתי.
היא הלכה איתי קצת אבל אז הסתובבה והלכה,
לא נפרדה, לא היה לי הזדמנות להודות לה,

והיא ריחפה אל עקביה,
והצלילים של החודים הדקים האלה מקישים על המדרכה ליוו אותי עד לרגע הזה בו הוא מחליט את הקצב לילד היפה ששר לי
איך אימפריות נופלות.

(לאט)