דוסטוייבסקי זה לא

קשה לי עם הסמיכות הזו בין יום הזיכרון ליום העצמאות כי אני זוכרת, וזה חי בראש שלי, נקודה חלשה, פצע פעור נייח ואומלל ששואב אליו הכל ומכלה אותי, משאיר אותי שם. בין לבין. כשאורי מת, הייתי עסוקה בלהתקיים ו
לשתוק ו
לשחק ו
והחיים רצו סביבי ואני איתם במין מעגל, ו
ואז הצלצול אמר לי שיש פחות אחד בחיים. ואני מאוד שנאתי את הטלפון באותו רגע, המכשיר הלבן המטומטם הזה, והפלסטיק המכוער הזה, והתחושה המזעזעת שלו על האוזן, ואיך האפרכסת העבירה מידע מתועב שכזה,

ו
מאז החיים שלי בהמשכים.
הם ממשיכים ואז פאוז, ואז ממשיכים עוד קצת. פעם יותר מהר ופעם בסולואו מושן,

כשהיא מתה,
זה היה כבר פחות עצוב. נהייתי אדישה ו
אני לא כל כך מאז מצליחה לסיים
דברים
או משפטים ו
קשרים ו
מערכות יחסים ו
אולי, זה בכלל לא קשור אליהם. כי היא נכנסה אל האמבטיה ונעלה את הדלת, ואני תוהה מה עבר לה בראש ואם היא חשבה עליי כשהיא מילאה את האמבט מים, ולקחה את הסכין וחתכה עמוק,
ואולי היא
אולי
חשבה עליי, וכמה עצוב
זה יהיה ו
איך לא אצליח לסיים משפטים,

היא ישבה ודיממה עד שלא נותר ממנה דבר ו....

יום הזיכרון
יום של
משפטים לא גמורים, וסיפורים עצובים ואנשים לא סימפטיים.

אל תזיינו לי את השכל על יום העצמאות, אתם לא עצמאיים. אנחנו תלויים בחסדי הממשלה, והיא תלויה בחסדי האו"ם שתלויה בחסדי ה"מוסר",
ואני עצובה.

ו...