כשפתחתי לה את הדלת חשבתי שאני מאוהבת. הלב שלי דפק ממש מהר, וסידרתי את הבגדים שלי בצורה הכי אובססיבית שאפשר בשתי השניות שלקחו מאז שהלכתי לחדר אל דלת הבריח הגדולה שבכניסה.
הן שתיהן התנשפו, בכל זאת, 4 קומות והן כבר לא צעירות. אחת בהירת עור, שיער מתולתל קצר, עיניים ירוקות, שרשרות ארוכות והתליון הולך לאיבוד בין השדיים שלה.
אני רוצה ללכת לאיבוד שם גם.
השנייה שחומת עור, שמנמנה וגוצה, שיער מתולתל גם היא ומאופרת בכבדות. השטן והמלאך שלי. נחשו מי זה מי.
הראתי להן את הבית,
זה המטבח פה אנחנו אוכלים, אין כאן הרבה, רק כמה בירות וחומוס וקטשופ וחמוצים, לא...אנחנו מזמינים מבחוץ, לפעמים סושי לפעמים פיצה, כן. לא יודעת, זה טעים,
אחרי זה את הסלון,
פה אנחנו...טוב, פה אנחנו לא עושים כלום. יש ספה, יש טלוויזיה, יש שולחן, יש שטיח. הסיבה היחידה שנקי פה, כי זה חדר ללא שימוש. לא יודע, אבא בחדר שלו ואני בשלי.
אחרי זה את החדר שלי,
מצטערת על הבלאגן, ואני מזיזה את הספרים מהבגדים ומזיזה אותם מהמיטה אל הכיסא, הגוצה מתיישבת בגסות על המיטה והשנייה מעדיפה להישאר לעמוד.
אני מחליטה לעמוד גם. אני נשענת על הכיסא השחור הגדול והן מסתכלות עליי בתמיהה.
הן מדברות.
אני מקשיבה.
הן מהנהנות, אני מדברת. אני מסבירה להן שהראש שלי שם, והגוף שלי פה,
אני חולקת איזה רגע איתה בזמן שהגוצה מדברת,
היא מסתכלת לי בעיניים ואני רואה שהיא לא מרוכזת, היא נכנסת בדברייה של השנייה בקלילות, כאילו אין משמעות למה שנאמר שם במילא,
תקשיבי,
היא אומרת לי,
הקול שלה משגע אותי, היא כמו הסירנות של בנות הים, היא תמשיך לדבר ואני אתקע על איזה אי נתונה לחסדיה,
אני מקשיבה.
היא מדברת על הא ודא ואני לא יודעת מה לומר, היא אומרת, "עכשיו כשאת בת 18 אנחנו לא באמת יכולים להגיד לך מה לעשות,
אבל את צריכה להבין את ההשלכות של..."
של מה?
של זה שבא לי שהגוצה הזו תתפוגג והיא תצמיד אותי לקיר ותנשק אותי בצוואר ותכריח אותי להקשיב לה כשהיא לוחשת לי באוזן?
קשה לי שהיא עובדת קשה כל כך, היא לא אמורה.
היא משקיעה עליי כל כך הרבה מאמץ מיותר, ולשם מה, הרי זה לא יעזור
תעשי פה אותי פה ועכשיו
תעזבי את העתיד שלי,
גם ככה שום דבר לא ייצא ממני
מה שיש פה זה רק אני ואת, אני ואת, את ואני ויש פה מיטה, אז הכל יהיה בסדר. אני אעשה הכל בסדר ואם לא, את תלמדי אותי.
אני באמת חייבת להפסיק לכתוב.
לפני 12 שנים. 22 באפריל 2012 בשעה 8:28
