כבר לגמרי איבדתי את הספירה של כל הלילות שראיתי מתחלפים. איך היום הופך קודר, והשמש שוקעת, ואיך השמיים נהיים שחורים, ואז ממש שחורים, ואז
ואז פתאום הם לא.
וחוטים של אור נמתחים ומטמאים את החושך הנקי שלי.
כי כשהשמש עולה, פתאום רואים הכל. רואים איך לא ניקיתי פה חצי שנה, רואים את את המאפרה שמתחת למיטה, רואים את האבק על הסטנד של הטלוויזיה,
רואים את כל הפגמים הקטנים האלה שלא רואים וגם לא מעניינים אף אחד באור.
אני אוהבת לעמוד מול המראה בחושך. כשיש לילה והכל שקט. אני רואה הכל ומעומעם, והחושך הזה טוב אליי, ונדיב. מלטף, ומטהר אותי מכל השנאה.
וכשעולה היום אני מתלבשת שאף אחד לא ייראה את כל הדברים שניסיתי להסתיר מתחת לחושך.
וכמה שעצוב.
כל כך עצוב.
מכירים את זה שאתה מדבר עם מישהו, ויש לסיפור חיים שלו פסקול? שיר שאתה בכלל לא חייב לאהוב, אבל משהו במלודיה מזכירה לך אותו.
שירים צוברים איזה שהם נפח כי אנחנו עושים מהם משהו שהם לא.
הופכים אותם לקופסאות וזורקים לשם זבל קוגנטיבי. שומעים שיר ונזכרים באקס, או באקסית, או באמא שמתה.
יש איזה שיר שאני שומעת וחושבת על אחד שפעם הכרתי מפה ומאז נעלם. שיר שאם היה לו צבע הוא היה ירוק בהיר.
מעולם לא כתבתי פוסט מיותר יותר.
באלי להזדיין עם מישהו עד שאני אאבד את ההכרה, ואז הוא ייקח את האיברים שלי ויבתר אותם, ישים כל איבר בצנצנת אחרת, וישלח לכל נפש פועלת בחיים שלי משהו. באקראי.
אולי אין לי דגדגן?
לפני 12 שנים. 20 באפריל 2012 בשעה 1:33
