דוסטוייבסקי זה לא

"אורה!", אני שומעת קול קטן צועק לי מהחדר השני, ילדה דקיקה בת 5 שכובה במיטה שלה מכוסה עד הסנטר, ומאוורר תקרה פועל סיבובים סיבובים, צלילים קטנים מכרסמים את הדממה שלי.
"מה מותק?", אני שואלת, אני בודקת אם היא מכוסה, ומתכופפת מעט ליד המיטה שלה. "אמא הגיעה?", זה שובר לי את הלב כשהיא שואלת את זה.
כבר מאוחר. רק שלא יבואו ויראו אותה ערה וחבל על התחת שלי.
"עוד לא, תיכף. תלכי לישון ולפני שתדעי יבוא הבוקר והם כבר יהיו בבית ואמא תכין לך קורנפלקס", אני אומרת ומלטפת את השיער שלה, מסיטה אותו אל מאחורי האוזן ומהדקת סביבה את השמיכה, אני מנשקת אותה בלחי והיא צוחקת, "שוקו", היא מתקנת אותי ואני חוזרת אחריה באישור. "שוקו".
"את רוצה כוס מים?", היא מהנהנת ואני הולכת למטבח. ידעתי שעד שאחזור לחדר היא תרדם, אבל רק מהסיכוי הקטן שלא העדפתי בכל זאת להביא לה את המים. לא אומרים לילד משהו ומחליטים שלא, חבל על התת אגו העדין שלה.
היא נרדמה.

חזרתי אל הסלון ופתחתי את הספר והלפטופ ותמרנתי בינהם, המילים נטמעו בי מכאן ומשם והלכו והסתובבו בי ומכאן לשם נשרפו להן דקות שלמות ומספר בודד של חצאים של שעות עד ששמעתי את קרקוש המפתח בדלת. סגרתי את הלפטופ, ונעמדתי. "חזרתם",
שני הורים בשנות השלושים המאוחרות לחייהם. כל הבית שלהם מריח כמו קונדום קרוע. היא רוסיה מינוס ההטבות (עיניים חומות, שיער חום, שמנמנה) והוא גבר אשכנזי מתוכנת מהספר, עיניים כחולות ושיער חום בהיר קצוץ, מתנשא ל1.90 מעל פני האדמה, או יותר נכון מעל קרמיקה מעוצבת היטב ב120 ש"ח למ"ר.
הוא לבש חליפה, ארמני. נעלי אלגנט מעוצבות ושעון במותג שאני לא יכולה להרשות לעצמי ללמוד איך לבטא אותו.
הוא שלח יד אל הכיס, הוא מדבר אליי בעיניים שלו ואני שותקת לו בעיניים שלי,
בזמן הדיאלוג הער הזה בין שנינו היא שואלת. אמהות, זה העסק שלהן בעולם, לשאול. "הם אכלו? מה אכלו? אה, שניצל ואורז? סיימו מהצלחת? היא הרגישה טוב? ומה איתו, אה, ישן כל הערב. מעולה. את עושה עבודה טובה, את באמת מקסימה איתם. זה מפתיע, את כלכך צעירה! כן, טוב, כן. אני מכירה את אבא שלך הרבה שנים. טוב, בסדר"
בין מילה למילה שלה, הוא מסתכל עליי. מחייך לי, סוקר את גופי מלמטה למעלה, על הקמיצה שלו מעוטרת טבעת נישואין פשוטה. מעניין אם חרוט עליה משהו.
הוא צוחק כי הוא רואה כמה משועממת אני.
היא הולכת אל החדר לוודא שהן ישנות והוא נשאר עומד בסלון. הוא טוחב את ידו לכיס ומוציא את הארנק, "אני מקווה שיש לי מזומן", אני מסתכלת על הארמני והשעון ואומרת, "אני לא דואגת"
פיזרתי את השיער ואספתי מחדש, זה מה שאני עושה כשאני נדלקת. אבושים שולטים בעולם שלי.

"יפה לך פזור" הוא אומר,
"אני ממש רוצה ללכת הביתה"
"את סובלת?"
"קצת"
"אני לא מאמין"
הוא מתקרב אליי קצת ואני מתרחקת. מה הוא חושב שהוא עושה?

אשתו יוצאת מן החדר. אני שומעת את עקביה מקישים על הקרמיקה בקצב איטי. "שילמת לה?",
"רגע...נשים....", הוא מוציא שטר מהכיס ונותן לי.
"זה יותר מדי"
"אל תדאגי לזה" הוא אומר וקורץ לי.

"ידעתי!!!" היא צועקת, "מה?" שנינו אמרנו במשותף,
"את מזדיינת איתו!"
"את מטורפת?" אני פולטת, "את לא תגידי לי שאני מטורפת. אני כבר הרבה זמן חושדת, אבל עכשיו...עכשיו אני יודעת",
אני רוצה להגיד "את רצינית?" אבל לא אומרת דבר,
הוא מסתכל עליי ואנחנו צוחקים. אבל היא בשלה. "אתה סוטה. היא עוד לא התגייסה אפילו, זה כל כך מגעיל אותי. היא יכולה להיות הבת שלך",
"תגידי, השתגעת?" הוא אומר,
הוא מחניק צחוק ומנסה להגיד משהו, "נראה לך בכלל?"
"תודה באמת" אני אומרת,
"כאילו..אל תעלבי, את סבבה והכל, באמת אבל את צעירה"
"נחמד שאתה מוצא את הזמן להתנצל. רק לא בפני האישה הנכונה!!!" היא זועמת, והולכת אל המטבח, ומטיחה צלחות אקראיות אל הרצפה, השברים מתפזרים בערבובייה, מתמזגים בלבן של הרצפה, כמעט ולא מבחינים שהם שם, רק הניפוץ האקראי וההתזה של הרסיסים מכוונים את תשומת הלב שלך למיקום המדוייק. כמעט כאילו הכאוס הזה נועד לקרות, כאילו היא ישבה ועצבה את הבית שלה, עד לרגע בו היא תמצא את בעלה ותחשוד בו שהוא מזיין את הבייביסיטר, והיא תטיל צלחות על הרצפה, ולמען השלום הדקורטיבי, נאה שיהיו באותו הצבע.
"את. חתיכת. זונה. קטנה" אחרי כל מילה נשמעו התנפצויות, "ואתה! זבל! אני רוצה שתעוף מכאן", היא נראתה רצינית והוא נראה מפוחד.
זה משך בחוט שפרם את כל הסוודר הבורגני החם מדי הזה שהוא לובש עליו, "השתגעת?! אני אוהב אותך! אני אוהב רק אותך!!!"
היא נשענת על הכיור היקר, מכסה את פניה בידייה ובוכה.
לבי יוצא אליה.
זה נורא לחשוב ככה. שכל מה שחשבת לא קיים, שכל מה שהרגשת חד צדדי, שכל מה שנשאר הלך ותם, ונשפך אל הביוב,
והמחשבה הכי נוראית, להיות עוד נתון בסטטיסטיקה,
עוד אישה שנשואה לגבר שלא הצליח לשמור את זה במכנסיים, עוד נישואין שהמציאות הייתה חזקה מהם, עוד ילדים עם אגו נסוג, עוד סידור משמורת של כל שבת שניה.

"לכי" הוא אומר לי.
לקחתי את הכסף והמחשב שלי ורצתי אל החדר מדרגות, לא רציתי להכנס הביתה.
ישבתי ועישנתי סיגריה, ועוד אחת. כבר עברו כמה שעות. הלילה העמיק. סיימתי עוד פרק בספר. "זה לא בריא"
נבהלתי, הספר נפל והתגלגל במדרגות, תוך שהוא משמיע את הטחותיו במדרגות בשאון שהלם באוזניי. "אמא!"
"איפה?"
"אתה לא מצחיק" אני אומרת,
עיניו הכחולות נצצו בחושך הזה, והחיוך שלו סינוור אותי. אם הוא רוצה לצאת לתקן את הרכב בלילה בלי שיפגעו בו, כל שהוא צריך זה לחייך. אפוד זוהר בתחת.

"תביאי אחת", הוא מוציא סיגריה ושם בין השפתיים שלו, "יש לך מצית?" הוא אומר ומשתדל שהסיגריה לא תיפול,
"מה? לא שמעתי." אני אומרת בחיוך מתריס, "אל תזייני...ת....זה...נו...", הוא חוטף את המצית מהיד שלי ומדליק את הסיגריה, "אז, גברת אורה, סיבכת אותי. מה?"
"זו לא אשמתי" אני אומרת, וקופצת, לוקחת את הדברים שלי ומסתובבת ללכת. "מה קפצת? בואי לפה, שבי"
הוא מושך אותי ביד, "פעם ב, היא תופרת לה את הסרטים שלה, להפיג את השיעמום בחיים הריקים שלה"
"אתה צריך לזיין אותה יותר, זה יעסיק אותה", הוא צחק.
הוא התקרב אליי ונישק אותי, הלשון שלו התערבבה בשלי, אני נתרעת קצת, "אתה בטוח שזה חכם?"
"מה את חושבת?"
אני לא עונה. "אני לא חושבת כרגע"
הוא נישק אותי, משך אותי והצמיד אותי לקיר, הזקפה שלו התחככה לי בפופיק, (כן, אני גמדה, עכשיו תקראו ותסתמו), "אתה כזה חרמן מגעיל"
"תסתמי, אני יכול לתת לך להתחצף עד רמה מסויימת. את יודעת שבסוף אני מתעצבן, נכון זונה?"
"כן."
"כן מה?"
"אוי, אל תתחיל עם הקלישאות האלה."
הוא הטיח בפניי סתירה והצליל שלה הדהד בין כל הקירות בחדר המדרגות. הסתירה השנייה פחות הרעישה אבל כאבה יותר. השלישית השאירה סימן אדום חלש על הלחי שלי. הוא שלח יד לתוך החצאית שלי והלם את הגניחות שלי באצבעותיו שהניח בחוזקה על הפה שלי,
נעתי וזזתי על האצבעות שלו, מעכלת את כולן בתוכי ומכילה אותן, הכוס שלי נפתח ומתעצב סביבן, חונק אותן בחוזקה ועוטף בחום ורטיבות.
"את לא גומרת"
"אני לא?"
"לא"
"אתה חושב?"
"תסתמי כבר מטומטמת. כמה את יכולה לענות לי? כמה מילים יש לך להגיד לי?", אני לא עונה שום דבר. שותקת. הוא מסתכל עליי,
שולף את האצבעות שלו מתוכי ושם אותן בפה שלי,
"מחר תעברי למשרד שלי כרגיל? יש לי כמה צעצועים חדשים להדגים עלייך."
"תביא רגע"
אני מוציאה את טבעת הנישואין שלו מהאצבע והופך אותה, חרוט עליה מילה אחת, 'אמון'. וואלה.
"כן, אני אגיע, אל תתגעגע יותר מדי".