דוסטוייבסקי זה לא

מקלחות במחנה קיץ אלו מקלחות שבונים.
הן נמצאות על בטונאדה באמצע היער, חתומות בבזנ"טים, עטופות בבד פלסטיק כחול, ומעליהם מרשתים צינורות מיוחדים עם בערך 12 פתחים שמקס' 8 מהם באמת מוציאים מים. התוצאה: תקרה משפריצה מים מקפיאי נשמות.
כל כך אהבתי את המקלחות. להגיע אחרי יום נוטף זיעה ביער, אל תוך המים הקפואים האלה, והכי
הכי
הכי
הכי אהבתי להתקלח עם למד. היא לא הייתה בצוות שלי, אז שעות העבודה שלנו לא חפפו, אבל מתוך 12 ימים, היו לפחות איזו חמישה שבהן נחזתי לפלא הזה. כזו אני, מיסטרס ברייט סייד. היא הגיעה אל המקלחות והניחה את הנעליים שלה בכניסה שלא יירטבו, והלכה, בלי כפכפים על הבטונאדה עם הבוץ,
כל הבנות עיקמו את הפנים אבל לה לא אכפת. היא לבשה בגד ים אדום, חלק, שהדגיש את העור הלבן והצחוק שלה, היא שלפה את הקוקיה שלה ופיזרה את שיער על הכתפיים,
היא הניחה את השקית עם דברי הרחצה ובלי לבזבז זמן בקשקשת ניגשה אל המלאכה.
היא עמדה מתחת למים ובעווית קטנה הן הצליפו בעורה, ונגסו קלות בשלמות שלה, היא אנחה וגנחה מעט עד שהתחממו המים. היא מיששה את הבטון למצוא את השמפו וכשלא מצאה, צעקה, "אורה. את יכולה להביא לי שמפו?"
כמובן שאני ניגשתי חיש מהר להציל את העלמה שבמצוקה, היא התכופפה לעברי, העמיקה חריץ בשדיים היפים שלה וחפפה. הידיים שלה התרוממו מעל הראש וגבה התיישר, עצמה עיניים וידיה עיסו בסיבובים את ראשה, היא לקחה עוד קצת מהשמפו והעבירה אותו על הגוף שלה, על החזה, מעכה אותם אחד השני, כאילו ידעה שזה מה שאני רוצה לראות,
ליטפה את הבטן שלה ואת הגב,
משכה טיפה את הגומי של התחתונים ונתנה למים להחליק את הכוס הטהור שלה, הפנתה אליי את הישבנים המוצקים שלה ונתנה למים לחדור גם לשם.
חשבתי איך רציתי לפול על ארבע,
ככה,
על הבוץ, על האפר הרטוב, ולנקות לה את הישבן עם הלשון שלי, לשטוף אותה עם סבון ואז להעביר אותה על כל חלקה בישבן הצחור שלה,
ואז לעבור אל בין היריכיים, ולנקות, שלא ישאר דבר,
נסיכות לא צריכות עייפות, ולא צריכות להיות מלוכלכות. נסיכות תמיד צריכות אחת כמוני.

היא זרקה את ראשה לאחור ומתחה את צווארה הברבורי הלבן לתפארת, נתנה למים לשטוף ממנה את הסבון, ואני רק רציתי לשבת ולאסוף צנצנת קטנה של כל החלקים שהם כולם נעה.
ללקק כל חלקה שבה הרגליים שלה תופפו.

סיימתי להתקלח הרבה לפניה אבל נשארתי ככה מתחת למים הקפואים רק כדי לראות אותה. השפתיים שלי הכחילו, ורעדתי כולי, כולם צעקו לי לצאת כי אני תופסת מקום, ויש עוד אנשים חוץ ממני אבל
לא כל יום מתקלחים עם נסיכה.

היא הלכה בזהירות כדי לא לזהם את הניקיון החדש שלה אל הבגדים, תלתה את המגבת שלה סביב החזה ושלפה את בגד הים במיומנות השמורה לצופיפניקים, ולבשה את החזיה.
חזיה סגולה, תחרה. אויש, נשמה. כשאת רוצה לשגע.
התכופפה וחשפה את הישבן הבתול שלה מעט, וגלגלה מעליו זוג תחתונים לבן צחור.
הורידה את המגבת. "מה, חזייה ותחתונים זה כמו בגד ים, לא?" היא מחייכת לי.
"אז מה,
איך היה היום אורה?"
"היה טוב" אני אומרת לה, עכשיו יותר טוב.
"מגעיל פה" היא מסכמת.
"לא כיף לך השנה?"
"כיף לי, אבל המקלחות...מגעיל", הוא לובשת חולצת צופים גזורה בכתף וחושפת כתפייה סגולה, ובוקסר צהוב מעל התחתונים, "נתראה מחר, נכון?"
"כן, למה לא?"
"יש פה ריח חזק של סבון נעים. זה שלך?" אני שואלת, רוצה לדבר עליה. עוד ועוד עוד.
היא אוספת את הדברים שלה, אנחנו האחרונות שנשארו, כבר חצות וכולם כבר ישנים בשקי שינה שלהם. קרקוש הדברים שלה בשקית מרעימים את השתיקה.
ואומרת, "את יודעת, המקלחות פה, זה כמוני וכמוך. מגעיל, אבל אני תמיד חוזרת אלייך כדי להתנקות"
"אני מנקה אותך?"
"את מזהמת אותי,
ואז גורמת לי להרגיש נקייה. למרות שזה לא באמת נכון"
היא מרימה את כפות הרגליים ואני רואה כתמים קטנים של בוץ.

היא מתקרבת אליי ומנשקת אותי על הלחי, אוחזת בכתף שלי ואני מרגישה שהיא עומדת ליפול, "אני אוהבת אותך", היא אומרת.
"אז נתראה מחר.."