דוסטוייבסקי זה לא

בהתחלה לא זיהיתי אותו. היה לו זיפים על גבול הזקן שפעם לא היו יותר מחספוס קל שנובע בעיקר מעצלנות, והעיניים שלו נראו כבויות, בניגוד לניצוץ המתריס שזכרתי.
כשהייתי בכיתה ט' יוני כבר היה בשנה הראשונה לשירות הצבאי שלו והוא הסתובב הרבה בחבורה שלקחתי בה חלק באותה תקופה.
אני זוכרת איך היינו יושבים במחששה שמאחורי החושה של המסוממים מתחת לחטיבה והוא היה מנגן. הוא אלתר את השירים הכי מצחיקים על המקום, בלי לחשוב או אפילו להשתהות, היה לו חיוך לבן וגומות,
כל הבנות רצו אותו, כל הבנים רצו להיות איתו.

הייתי מספיק צעירה בשביל שזה יעבוד עליי אבל לא מספיק טיפשה בשביל לא לדעת שזה רק טיפוס, הכריזמטי המצחיק היצירתי המוזיקאי,
שמבפנים נורא ריקני ואומלל ומיוסר. תמיד הייתי מטומטמת שמודעת לעצמה.

לא היה לידו שום נרתיק גיטרה,
אני זוכרת את הנרתיק הזה שהיה רקום עליו את השם המלא שלו והוא היה אומר לי שהוא רואה את אמא שלו מקרינה מהחוטים למרות שהיא מתה,
זה היה נשמע לי הדבר הכי פיוטי בעולם. ידעתי שמשהו רע קרה לו אם הוא כבר לא מסתובב עם הגיטרה בכל מקום.
אני זוכרת איך הוא שלח את היד לכיס של החוברת תווים והוציא משם שני קונדומים ואמר, "רוצה?"
אני זוכרת איך סירבתי, אני זוכרת איך הוא צחק, אני זוכרת איך שכבנו והוא שר לי שיר במקום על בתולה שחושבת שהיא גויאבה,

אני כבר הייתי מאוהבת באקס, וזה לא שינה לי. אבל הקסם שלו עבד גם עליי.

הוא הסתכל עליי ואני הסתכלתי עליו. ראיתי בעיניים שלו את הזכרונות מתנערים מאבק ועננה של לכלוך מתפזרת סביבו,
הילה של דברים שפעם היו,
מרגישים אותם ומריחים אותם אבל הם לא ממש שם.
הוא צוחק.
אני פתאום רואה את היוני שפעם הכרתי, מתחפר בגומות שלו. יש לו קמטים קטנים של צחוק בצדדים של העיניים. "אורה"
הוא אומר, "הרבה זמן"
לא אמרתי דבר, לא ידעתי איך להגיב, הסתכלתי על השמלה שאני לובשת והוא אמר, "את נראת נהדר, מה את דואגת? בואי שבי"

"אין לך רישיון?" הוא שוב צוחק, הכל בדיחה אצלו. זה הקסם שלו.
"לא התראנו איזה בג'יליון שנה וזה מה שאת שואלת?"
"אין כזה מספר בג'יליון"
"את מוכנה להפסיק להתעסק בשטויות?!!?!?" הוא נראה קצת כועס. אבל הבוהק שבחיוך שלו פיזר במהירות את הערפל.
"תחייכי" הוא מצווה.
אז אני מחייכת. " לא ככה! תחייכי באמת."
הוא שם לי יד על הברך, והחיספוס בכריות האצבעות שלו מגלה לי שהוא עדיין מנגן, "ככה."
הוא מסתכל עליי בחיוך ואני שמה לב שאני מחייכת.

"אז מה?"
"מה?"
"יש לך מישהו?"
"מה זה משנה?"
"שנצא."
"מה נצא, אתה בן בג'יליון שנה. עזוב אותי. תתעסק עם נשים מבוגרות ואחראיות. מה קורה איתך? איך החיים?"
הוא מסיט את הג'קט שלו ומראה לי תג שם של אחראי משמרת בדומינוס פיצה.

"איזה לוזר", טאקט אף פעם לא היה הצד החזק שלי. "חזרי שנית?"
"לוזר. אתה הבחור הכי מוכשר שאני מכירה ואתה פשוט לוזר. פשוט לא התאפסת על החיים שלך, אתה כל כך לוזר."
הוא נראה קצת בשוק.
"את שופטת אנשים במקום שהם עובדים בו?"
"לא! מפגר מטומטם, אני מתה עלייך. אני שופטת אנשים לפי הצורה שהם בוחרים לממש את עצמם. ואתה לוזר"
הוא שתק. הוא השעין את ראשו היפה על החלון ואצבעותיו חרשו את זקנו הקטן, "ותתגלח. אם כבר מדברים"
"איי אורה, נשארת אותו דבר...ואת ממש שונה."
"כולה גדלו לי הציצים, אל תזיין את השכל"
הוא צחק.

"אזמה, יוצאים?" הוא אמר. "לנאור יש את הטלפון שלי. תתקשר כשתפסיק להיות לוזר. סבבה? סבבה."

הוא הלך למשמרת שלו,
ואני המשכתי בחיים שלי.