דוסטוייבסקי זה לא

אני שוב פעם ערה כדי לגלות מחדש איך מדממת החשכה כתמים אדמדמים של אור, אחרי שפצעו אותה קרני השמש הראשונות. החשכה מתרוקנת והתכלת שמתחתיה הולכת ומתבהרת עד שהסתנוורתי, הורדתי מעט את התריס. כרגיל, אני מעריכה את היופי רק בתיאוריה.
מלפניי פרושים כמה דפים וכמה עטים והרבה התחלות של פרקים ובינתיים אין הרבה התקדמות לשום מקום, הזריחה חלפה והיום החל, ואיתו התקצרו עוד קצת השעות שנותרו לי עד למועד הסופי להגשת הפרוייקט.

אני לא ממש הולכת לסיים אותו, ביננו. אבל הניסיון לא יזיק לי. למעשה, הממוצע שלי ישרוד גם בלי הפרוייקט הזה. שוב אני נכנסת אל תוך הבלאגן הזה, נכנסת אל מקומות בלי פתח יציאה. בעודי כותבת את זה רגשות אשם חופרים בי, לכי ללמוד כבר, אורה.
תיכף.
טוב.

אני חוזרת ומהרהרת במושג לילות לבנים, הרי הלילות הלבנים שלי היו הכי שחורים מכל הלילות. אני עייפה. יש לי דקירות קטנות מעל העפעפיים, אנשים קטנים שאני קוראת להם חיילי העצלנות עוקצים אותי מאחורי הריסים ומושכים אותם מטה,
מנסים להגן עליי מכל הרע שמחכה לי כל עוד העיניים שלי פקוחות. כל העצב שאני אוכל לראות. כל הרוע שאני אוכל לספוג. למה לך את זה? הם אומרים,
לכי לישון. אבל יש פרוייקט, ויש גברים.

והם אומרים לי, "אני אשמח לקנות לך גלידה ולזיין אותך, אם תרצי", או שהם אומרים לי, "תדברי על הרגשות שלך, אורה. למה את תמיד מתעצבנת כשמדברים על הרגשות שלך?" או שהם אומרים לי, "אז מה, איך עבר עלייך היום" אבל הם לא באת רוצים לשמוע תשובה.
הם רוצים לשמוע שהכל בסדר, ואז נחזור לדון על יחסי המין שלי עם נקבות ואיך החזה שלי מתחכך בשלה, ואיך היד שלה נוגעת בכוס שלי, ושלי נוגעת בשלה, ואז יותר עמוק, ויותר עמוק,
וקצת למעלה,
ואיך היא מנשקת ומלקקת את הפטמות שלך, ואז היא לוחשת לי באוזן, ואז היא גונחת, חלש, חמוד, ואז היא מתכווצת וגם אני ונוזלים ניגרים ממנה אל הכוס שלי ושלי ניגרים ממני אל הכוס שלה,
ולכוס שלה יש את הטעם של הכוס שלי, ולכוס שלי יש את הטעם של הכוס שלה, והאצבעות שלה מריחות כמוני,
הם רוצים בסה"כ לשמוע איך היא נשכבת על הצד ואומרת, "אורה..." בקול מהוסס, ואז איך הן שמות את השיער על החזה שלי והשיערות מתפזרות על הגוף שלי ואני מעבירה את אצבעותיי ומלטפת אותן עד שהן נרדמות, משאירה שובלים זעירים של מיצי כוס,
שמריחים כמוני.

וזה לא משנה שלא הכל בסדר, וזה לא משנה שבא לי שהכל ייגמר,
השמיים כבר ממש מסנוורים, השעון מראה 7. תיכף אצטרך לקום וללכת לספרייה, כדי ללמוד ולחקור או משהו כזה. אני דוחה את זה בעוד חצי שעה ואולי בכלל אוותר על כל העניין ואחזור לישון.

אני נכנסת להתקלח ופניי התעוותו מלי משים בשנייה שנפתח הברז כי ציפיתי למים קרים, השרירים שלי הרפו כשהמים הרותחים הכו בי, שטפו ממני את המגננות, הרפו את השרירים שלי,
ואני חוזרת ושוב חושבת על הרגע הזה בו היא מנשקת אותי שהיא מתעוררת. יש לי דברים לעשות, ומילים לכתוב, אבל הרגע הזה בו הבל הפה שלה מריח לי כמו בושם יוקרתי, פה אני מבינה שהסתבכתי.

הסתבכתי כי חלקים ממני נוזלים ממנה מהשיער, מהאצבעות, מהכוס, מהפופיק, מכפות הרגליים, מהשפתיים והלשון,
וכבר לא נותר בי כלום