דוסטוייבסקי זה לא

השולחן היה מורכב מרגל אחת, עשויה ברזל ומסיבית ומעליה דיקט לבן ועבה המכוסה במפה משובצת לבן אדום. עליה עמדו בניחותא מלחיה, פלפל ובקבוק חרדל צהוב. הקטשופ נגמר.
החרדל היה רק חצי ריק למרות שהוא עומד שם כבר כמעט יום שלם וטיפות צהובות נותרות על קירות הפלסטיק העירומות. החרדל התקיים בשלווה והיה מאושר ממה שהוא עד שהגיע בחור ולחץ על דפנותיו עד שהתרוקן עוד לתוך הסנדוויץ. החרדל אף פעם לא הבין למה אוכלים אותו בכלל, הרי החרדל יודע שיש לו טעם חמוץ-מתקתק-מר כמו משהו ששכחו במיקרוגל שבועיים, אל תשקרו לו שהוא טעים, הוא יודע שהוא ברירת מחדל כשנגמר הקטשופ, אבל הוא שמח בחלקו. הוא צהוב ומאושר ומקרין אחריו יופי הנוגד את אדום הלבן של המפה, ומשתקף על מתכת המלחייה.

החרדל ראה את המלצרית בשמלה הורודה הדהויה עם הסינר הלבן וידע שתיכף יבוא הקטשופ וזהו, הוא גמר את הקריירה שלו היום. יש לו 15 דק' של תהילה והן נגמרות בחילוף משמרות. מרחוק הוא ראה את הבקבוק האדום, מלא בעצמו נוזל אדום סמיך טעים שאפשר לאכול עם הכל והוא קינא בו על הפופלריות שלו,
החרדל גמר בצ'ופצ'יקו שאולי קטשופ יותר פופלרי, אבל חרדל זה טעם נרכש,
קטשופ אוכלים כי כולם אוכלים, חרדל אוכלים רק כי באמת אוהבים. חוץ מזה שלקטשופ יש שיר נורא מרגיז.

הקטשופ הונח על יד החרדל והפר את איזון הצבעים העדין שעל השולחן. מוזיקת קאנטרי התנגנה ברקע וג'ון דנוור שר לנו שהוא רוצה ששבילי קאנטרי יקחו אותו הביתה וכמה הוא מתגעגע לווסט ווירג'יניה,
המוזיקה השתתקה והבחור אשר סחט אותו קצת יותר דיבר כעת וקולו הדהד בכל רחבי המסעדה, הוא חיטט בכיסיו והוציא קופסאת קטיפה אדומה,
קם מן הכיסא ונדנד את השולחן בטעות (או שלא) ובקבוק החרדל התגלגל מן השולחן את הרצפה.
הקטשופ נשאר עומד, הזבל הזה, כך הוא חושב לעצמו.
קרוב למרצפות הוא רואה את הגבר כורע ברך ואומר דבר מה בשפה שהוא אינטילקטואל מכדי להבין, היא התרגשה ובכתה וצעקה ואז הוא קם, חשב לעצמו החרדל, למה להתיישב אם עוד שנייה תקום?

הם הצמידו את הראשים שלהם אחד אל השני במין מחווה רומנטית שעושים רבים מתושבים המסעדה, ולפעמים גם הבוסית והמלצריות,
עד עכשיו חשבתי שזה סוג של משכורת, כי זה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו שיש להעניק לכל המלצריות, אבל כרגע התברר שלא.
היא לקחה את הטבעת מקופסאת הקטיפה והניחה על אצבעה. היא שמה על החזה את היד המטובעת ועינייה דמעו, היא לחשה תודה ותודה ותודה,
ולנצח.

הם התחילו לדבר על סידורי פרחים ומי יזמין את זה, והחרדל המשך להתגלגל על הרצפה. ישימו לב שהוא שם? הוא שומע את לחיצות הקטשופ מעיקות ויולדות בכאב רב עוד שלשול אדמדם אל תוך הכריך, בן זונה.
האיש צחק ובקודקוד נעליו גלגל את החרדל מבלי משים עוד כמה מטרים למקום אחר.
לא עברו כמה שניות עד שהחלו לריב, הם שניהם צעקו וכל השיחות מלבדם השתתקו, ברגע של זעם היא הניחה את הטבעת על השולחן ויצאה מהמסעדה זועמת,
השאירה אחרי שרשרת של צלצולי פעמון שהדהדו עוד כמה שניות גם אחרי שהיא יצאה.

המלצרית אספה את צלחותיהם אל המגשים ובזווית עינה מצאה אותי, אולי תמלא אותי מחדש? תקוות אלו לשווא והיא לא עשתה דבר מלבד להניחני על השולחן ולהשיב את איזון הצבעים אל מחוז ההיגיון. אני עוד שומע את הזוג משתלחים אחד בשניה מחוץ למסעדה ורואה אותם עומדים מחוץ אל המכונים מדברים במחוות תנועות ידיים רחבות. החרדל שאב מעצמו את האוויר ויצר לו גומות בפלסטיק מסיפוק, כי פתאום הבין,
אולי הקטשופ יותר טוב ממני,
אבל אני בטוח יותר טוב מהם.