דוסטוייבסקי זה לא

"בבקשה," היא פוצחת את פיה לומר, "רק תקשיב. ראש פתוח, הכי חשוב שתשמור על ראש פתוח", הוא הביט בה וכיווץ גבותיו, עיניו הצטמצמו לכדי חריצים קטנים (כניסיון לצמצם את השפעת המראה שלה על כושר החלטתו), שפתיו התהדקו אחד לשנייה, (שחלילה לא יחליקו דרכן מילים שאין בכוותו לומר) וכל גופו היה מכווץ במגננה. "בסה"כ זה בהסכמה. הכל. נסכם את זה לפני ואתה תראה שיהיה בסדר", היא מנערת את קופסאת המלבורו לייט ושולפת ממנה אחת, מצמידה בין שפתייה ומקרבת את הלהבה אל הסיגריה,
היא שואפת לראשונה היום כאילו הייתה צריכה זאת וכעת היא יכולה להתמודד עם החיים טוב יותר, ייתכן שבעיניה ישנה אשליה של רוגע מבעד לערפל הסיגריות.

"אולי נעבור על זה שוב?", הוא מבטל דבריה על מנת לרמוז לה שאין בכך צורך אך היא אומרת, "נקבע מקום. סמטה חשוכה, אתה תגיע, ותאנוס אותי. תעשה בי מה שתרצה. ואני אצעק, וזה יהיה כאילו באמת תאנוס אותי, אבל זה לא באמת. מה לא ברור? זה לא כל כך שונה ממה שאנחנו עושים עד עכשיו",
שתיקה מעיבה בכבדותה על החדר, אנחת הייאוש שלו מפזרת את העשן ומפנה עוד מקום לדממה. "זה לא אותו דבר",
"זה כן!"
"אל תצעקי"
"למה אף פעם לא עושים מה שאני רוצה?" היא מצמידה לחזה אצבע כאשר אומרת את המילה 'אני'. "אני לא רוצה לדבר איתך" היא חותמת ומכבה את הסיגריה על השולחן. "למה ככה י'מגעילה?"
היא לא עונה לו והולכת אל החדר. נשכבת על המיטה כשראשה קבור בכרית. "כמה אפשר עם הבדס"מ המשעמם שלך?!", קולה נשמע עמום.
"בסדר! הבנו! אני אפס, אתה מספר, אני זונה, אתה סרסור, אני כלום, אתה הכל, אני מוצצת, אתה דוחף, כמה אפשר?"
הוא מתיישב לידה ומלטף את שערה. "זה לא אותו דבר, זו פנזטיה מדליקה אבל אני לא יכול לעשות את זה. את לא מבינה שאחותי נאנסה?"
"כל פעם אתה תשלוף את הקלף הזה? זה לא קשור אליה. זה קשור אלינו. אתה לא מבין שמשעמם לי לאהוב אותך? אתה יודע מה קורה שמשעמם לי!" היא מטיחה בו את הכרית,
"תחשבי על משהו אחר".

"אני שונאת אותך י'בן של זונה", היא כמעט ולא סיימה את המשפט כאשר זרועו נחת על הלחי שלה וצליל מתכתי התפזר בחדר. "מה אמרת?",
"כלום" היא אומרת,
הלחי שלה אדומה, ונוספו בעיניה דמעות לאלו שעוד היו מקודם. "מה אומרים?"
"...." היא משלבת ידייה אחת בשנייה ונשענת אל הקיר בשתיקה, היא נושכת את שפתה, והוא שמכיר אותה יודע שזה מצביע על רטיבות באיזור דרומה.
"לא שמעתי, זונה"
"תודה," סיננה, "...אני שונאת אותך"
"שקרנית"
הוא רכן אליה ומשך בשיערה, חנק אותה באיברו וזיין לה את הפנים. היא חרחרה ונחנקה, משך אותה באחת מעליו ופקד, "תגידי לי שאת רוצה את זה",
"אני רוצה את זה"
"שוב"
"אני רוצה את זה",
"הוא הפך אותה על בטנה ופיסק ישבניה, חדר בינהם באחת ואילו היא בכתה ונאנחה וגנחה וצעקה, וכן אדוני, ועוד אדוני, וחזק יותר אדוני, עד שהתכווצה, שוב ושוב.
נישק אותה במצחה ונשכב לידה. היא אוהבת אותו והוא אוהב אותה.

היא קמה והתלבשה, נשקה בפדחתו כי החיים קוראים לה, היא סופרת לאחור את השעות שעוד נותרו לה לישון. מחזיקה את עקביה בידייה על מנת לא להרעיש ביציאה מהדירה, סוגרת אחרייה את הדלת בעדינות ונועלת. היא מתרחקת מעט מן הבית כי היא יודעת ששנתו קלה וישמע את צעדיה בשביל הגישה ויתעורר. היא התיישבה על הרצפה והחליקה כפות רגליה אל העקבים, סידרה את שמלתה והחלה ללכת.

****
ראיתי אותה כשישבה על המדרכה, עמדתי מטרים ספורים משם, היו לה רגליים ארוכות ועיניה נראו כאילו בכתה לא מכבר. שיערה היה חום ארוך והיה פרוע במקצת כאילו מישהו פרע אותו, היא תיקנה את האודם ואני הבטתי בה מושכת את הגליל על שפתיה וזה מותיר אחריו שביל אדמדם, של נשיקה לעתיד.
היא התרוממה מהר, התנודדה מעט על עקביה, אך מהר התייצבה והלכה תקיף אל מחוז חפצה.

היא נבהלה כשהנחתי את היד שלה על השפתיים ולאחר מכן ניגבתי את שאריות האודם שלה על הפרצוף, היא צעקה בשם שלא זיהיתי,
אבל לא היה לי אכפת.
היא התחילה לבכות כשהרגישה את חוד הסכין נעוץ בצווארה, וקולי הדהד באוזנה, משאיר הדים חמים על עונג צווארה, "דממה. אני רוצה דממה",
טחבתי את צד הראש שלה בקיר, והלחי שלה נמרחה כנגד הבטון,
היא מלמלה דבר מה אך כשהקזתי ממנה טיפות דם היא השתיקה גם אותן, "אני לא אכאיב לך," אמרתי, "...הרבה", אני חשבתי שזה מצחיק, היא לא כל כך.
משכתי מעלה את שמלה וחשפתי ישבן חשוף ללא תחתונים,
"את ממש רוצה שאני אאנוס אותך, נכון מפגרת? מה את הולכת לבד בלילה, את לא יודעת שמסתובבים פה אנשים מסוכנים?", יבבותיה הלכו וגברו עד שהפכו להתייפחות של ממש. "בבקשה..." היא לוחשת, "בבקשה, תן לי ללכת. בבקשה. אני לא רוצה..אני באמת לא רוצה! אני נשבעת שאני לא רוצה",
היא חזרה שוב ושוב על חוסר הרצון שלה.

אני צוחק,
"את נראת, לבושה ומתנהגת כאילו את מתה שאני אעשה את זה, מטומטמת" סובבתי אותה אליי, פתחתי את כפתורי מכנסיי וניערתי מעליי את התחתונים. הם נפלו באחת וחשפו זקפה, התחככתי בה והיא נעצה בי מבט מפוחד, היא התחננה שאפסיק וחזרה ואמרה שהיא באמת לא רוצה. לא היה אכפת לי שתמשיך לדבר. לא היה אף אחד ברדיוס של קילומטרים,
צעקות הסירוב שלה הדהדו באוזניי והגבירו זקפתי,
נדחקתי לתוכה והיא בכתה, לבסוף הטחתי את ראשה בבטון והיא נדמה, הקזתי דם מזרועה והיא טפטפה שבילים של כאב על גבי,
רגליה היא פסוקות ועל אף פקודותיי לפסק אותן סביבי היא הצמידה אותן במאוזן אל הקיר ולא היה אכפת לה למות בשביל זה. או לפחות כך התנהגה,
הכוס שלה התייבש סביב הזין שלי והחדירות הפכו יותר ויותר דחוקות,
יצאתי ממנה ומשכתי אותה משערה אל הרצפה, "מפגרת. מה את בוכה? חשבת שזה יעזור? זה תיכף נגמר", הזרע שלי נשפך על שערה ועל צווארה, היא אפילו לא ניסתה להתגונן, חיבקה ברכיה אל חזה ובכתה בדממה. הזרע טפטף מגופה אל האספלט. "את רוצה לחיות?", היא מהנהנת.
"תגידי לי שרצית את כל זה, תגידי", היא שתקה ודמעות שקטות קישטו את פניה.
"תגידי כבר מטומטמת!",
הוא הרכינה ראשה אל ברכיה ולא אמרה דבר, בעטתי אל פניה והיא נפלה בשכיבה אל האספלט ונדמה שאיבדה הכרתה. הלכתי.

***

היא התעוררה בסמטה מסריחה בריח המוכר, אך לא נעים כפי שהיא רגילה של הזרע, ראשה כאב וזרועותייה דיממו, היא ניסתה לחפש את נעליה אך הם נעלמו. היא ישבה וחיכתה עד שיעלה האור, ולא משנה כמה ביקשה נפשה לא מצאה את הכוח לקום וללכת. לקום ולהלחם. נשארה שם דוממת.
עלתה השמש על הזוועה. האירה את הפצעים, וחשפה את הלכלוך, אך לא את המקור. הזיכרון ישב בראשה וטפטף, וכל טיפה הרעילה אותה עוד פעם קצת.
דמעות שקטות חזרו ועלו,
אך שום קול לא יצא.
הוא מתקשר אבל היא לא יודעת מה לומר.
היא בוהה בשמו על המסך ושותקת.

התקבל סמס.

"בוקר טוב נסיכה שלי, אני כל כך שמח שוויתרת על הרעיון הזה, אולי תקפצי הבוקר לאיזה חביתה? אוהב."