יש את המעבר ההתייחסותי בין שלוש בלילה לארבע בבוקר. נשגב ממני מה בשעה הזו, דווקא בשעה הזו, הופך את הלילה לקצת יותר בוקר. אני מסתכלת בשעון מאחוריי ואני כבר יודעת שבפעם הבאה שאני אציץ עליו כבר יהיה בוקר, עוד זריחה מכאיבה ששופכת אור על כמה שהחיים שלי רקובים.
התעוררתי לא מזמן. צלצול הפלאפון שלי פילח את הדממה וקמתי כאילו לא ישנתי בכלל. מהצד השני היה שקט, לא רציתי להיות הראשונה שתדבר,
שמעתי נשימות קלות, וקרקוש המאוורר חזר חלילה כל כמה שניות.
"הלו", נשמע קול.
"ליאור?" אני מזהה מהר, "כן"
"מאוחר",
אני מסכמת. הייתה שתיקה. ידעתי שקרה משהו לא טוב, אבל לא רציתי לנחש. אני מחכה שהיא תדבר ובינתיים אני מהתפכת במיטה, אני נאנחת כי כואב לי הגב.
היא שותקת, "הכל בסדר?"
היא מחכה קצת ואומרת, "אני צריכה למצוא מילים", ואני דמיינתי אותה לובשת שמלה ורודה קצרה בשדה של אותיות והיא הולכת יחפה, החול נכנס בין האצבעות שלה והיא מוצאה סימני פיסוק מהשיער שנתלים בו כמו זרדים, ואיך היא מתכופפת והבד נמתח על הישבן שלה, היא עדיין שתקה. לא רציתי להאיץ בה, הכנסתי יד למכנסיים והעברתי יד על הכוס שגולח לא מכבר, ואחרי הרבה זמן שכבר לא עשיתי את זה, אני מגלה אותו מחדש. אני מעבירה בעדינות את האצבע מלמטה מסרטטת את החריץ העצוב שבין השפתיים, משתדלת שלא לפסק בינהן, היא עדיין לא מדברת. האצבע עוברת כאילו מבלי משים על הדגדגן וזה שולח בי זרם,
אני מתכווצת מעט, אני משתדלת לגעת בי כאילו זו מישהי אחרת.
"אולי אני אחזור לישון ותתקשרי אחר כך?"
"לא, תני לי דקה."
ביקשה, קיבלה. אני חוזרת לדימוי המאולץ הזה עם האותיות ואני מדמיינת אותה מנסה לקטוף כל מיני צמחים שלא נקטפים, הם מחוברים יותר מדי לאדמה, למוסכמות והם מפחדים להתחבר לאותיות חדשות, שאולי יצרו מילים שהן לא מתחברות למשמעות שלהן.
"אני בבית חולים", היא אומרת.
עוד לפני שהספקתי לשאול מה קרה, היא מספרת שהיא לקחה כמה כדורים ולא התעוררה. "מה, בטעות?"
"לא. לא בטעות."
לא הרגשתי שום דבר. ידעתי שאני אמורה להיות עצובה פה, ולנחם עוד שתי דקות, אולי אפילו לכעוס אבל לא הרגשתי שום דבר.
שאלתי מה שלומה, והיא אמרה שבסדר, שאלתי אם היא תתאשפז והיא אמרה שאולי, ביקשתי שתעדכן ולא הקשבתי לתשובה. כאב לי שלא כאב לי.
אני כותבת על זה כי חשבתי שאולי אני לא מעכלת. אולי אם אני אחזור על זה ואהפוך את זה ואסגנן את זה לשיח ורבאלי גדול ואסתטי אז יכאב לי, אבל זה לא בא.
פרץ הרגשות הזה שאמור להכאיב לי ולגרום לי להבין שאני מאוהבת בה עד כלות נשמתי פשוט לא מגיע.
אני מתגעגעת לפעם ומשתוקקת ל'יום אחד...' אני רוצה,
שקללת הפוטנציאל שרובצת עלי תעלם, ואני רוצה
דממה שתהרוג אותי משלווה, אני רוצה להעביר את החיים שלי בחדר אטום לחלוטין,
ושאתחיל לשמוע קולות שרק אני מייצרת, אני מייצרת רק דברים שאני יכולה להתמודד איתם.
4:11
בוקר טוב
לפני 12 שנים. 1 ביולי 2012 בשעה 1:12
