דוסטוייבסקי זה לא

"תקשיבי לי טוב", אבי נעמד בפתח חדרי. מבטו רושף, שפתיו קפוצות, ידו אוחזת בידית הדלת ומאיימת לתלוש אותה ממקומה. "תפסיקי להסתובב בבית עם תחתונים כשיש פה אורחים", הוא משתתק לרגע ואז ממשיך, "בעצם, תפסיקי להסתובב עם תחתונים בכלל!",
"אתה רוצה לחשוב על המשפט הזה רגע, אבוש?"
הוא בוהה בי ולפתע מאדים, מרים את ידו בבהלה ואומר,"תפסיקי להסתובב עם תחתונים בבית. זאת אומרת, תלבשי תחתונים אבל גם מכנס קצר, או משהו. וגם בחוץ תלבשי תחתונים, כאילו..זה..
הגיינה..ו...כאילו..."
"בסדר, אבא. חדל"
לבשתי גופייה אפורה עם ציור של טוויטי ותחתון תחרה שחור שחצי ישבן מבצבץ ממנו.
"חם לי אבל אני אשתדל", שמעתי אותו קורא לי אבל לא התייחסתי,
ראיתי בסלון שלושה גברים לבושים מכנסיים מחוייטים וחולצות מכופתרות, צבעים זהים,
כחול כהה, לבן שמנת.
קפאתי במקומי שנייה, וחשבתי שעדיף שלא אבהל, כך אביך גם אותם וגם אותי. מיהרתי אל המטבח, לקחתי בקבוק קוקה-קולה וכוס והלכתי אל החדר בצעדים מהירים.

אבי הצמיד את מצחו אל הקיר ומלמל, "מה עשיתי שזה מגיע לי, שמע ישראל! אלוהים, אני צם בכיפור, אני שומר שבת, אני יהודי כשר, מה עשיתי..." ,גלגלתי עיני למשמע התחינה האומללה, רצה השם והחליקה הכוס מידי ונשברה.
מיד התכופפתי להרים את הזכוכיות וישבני פנה אל היושבים בסלון שכעת כבר נעצו מבטים בגלוי בעוד אבי מייחל להם מוות כלשהוא בייסורים ושוכח להזיז אותי מהזכויות כי אני שלומיאלית וזה רק עניין של זמן עד ש...
נחתכתי.

כף היד שלי דיממה ושלולית של דם קיטשה את המרצפות, הוא לקח את ידי ומשך אותי אל חדר האוכל וסימן באצבעתו המורה על הכיסא, האורחים הביטו בי ואני חייכתי אליהם העברתי יד בשיערי, האדמתי קצת וקיוויתי שהם לא רואים. וישבתי רגל על רגל ושמתי פלסטר,
כשסיימתי הוא סינן מבין שפתיו, "עופי. לחדר.", בהיתי בו מעט בחיוך משועשע שנמחק כשאמר, "עכשיו!". מי אמר שאני לא יודעת לקבל מרות, מי?

בדרך לחדר שמעתי, "מה, היא בגירה? איך אמרת שקוראים לה? חמודה...חמודה דווקא..."
בבוקר היה על המיטה שלי שלושה מכנסיים קצרים חדשים בצבע כחול. ופתק,
"... את הורסת לי את החיים. אבא"