הדירה ריקה.
שיר ישן בשלבי סיום מהדהד בין הקירות הלבנים. אני שוכבת על הספה ומדליקה עוד סיגריה בשאיפה שהעשן ימלא לי את המוח במקום את הריאות.
מנסה לסלק מחשבות טורדניות על הבחור שפעם חשבתי שזה לנצח. זה לא עובד. צליל ההודעה בפייסבוק מטריד את מנוחתי, אחת הנקבות שפעם התרועעתי איתה, הרבה לפני שיצאתי להרתפקאה הדרומית שרק הולכת ומשתבשת החליטה לחדש את הקשר.
אסנן.
אני נזכרת בבחור שאמר לי, "נראה לי שאת, דווקא את, תחזרי להורים רק בשקית גופות", ניסיתי לומר לו שלא מעבירים את הגופה לביקור אחרון בבית ההורים, אבל ריגשה אותי האמונה שלו בי.
אני צריכה ללכת לסופר, דחיתי את זה יותר מדי. אבל כשיבואו אורחים כדאי שלא יגלו שאני ניזונה מניקוטין. אני רוצה לחשוב שאני כאן לבד, אבל זה לא לגמרי נכון.
הכל בא לי בקלות בעיר הזו.
אני אתגעגע אליה.
יש לי קטע מוזר להתנהג למקומות כאל אנשים חיים.
אנרגיה טובה לכולם,
סופ"ש מבורך