ביום שישי הייתי במסיבה. מהמסיבות האלה שבו כולם עסוקים בלהעלות תמונות לפייסבוק שהם נהנים במקום באמת להנות, כולם הופכים לחבורות-חבורות ותמיד נשאר איזה אחד, אחת,
בדרך כלל אני, מסתכל מבחוץ על המתרחש וחושב איך הוא כותב עליהם פוסט. הם צוחקים בכל רם מדי בכדי שכולם ידעו שהם נהנים, הם שותים כי משעמם, ואז הם לא סתם משועממים, הם שיכורים משועממים וזה יישמע כל כך הרבה יותר טוב ביום ראשון בשיחות החולין על "מה, עשית ביום שבת?"', כי "יצאתי היה משעמם" נשמע הרבה פחות מגניב מ"יצאתי השתכרתי קצת היה משעמם". מסתבר.
אני מרוקנת לגמרי מכל החוויות האלה, והן ממש רחוקות ומנוכרות ממני. אני לא מרגישה חלק משום סיטואציה.
התעוררתי בבוקר בתל אביב לקומונה מלאה.
על שולחן הקפה היו 14 כוסות ושמונה אנשים היו בחוץ במרפסת ועישנו סיגריה. "יש לך אש?",
שאיפה נשיפה ודממה אחת גדולה.
כולם יוצאים אל הלו"ז הצפוף והכל נורא מצחיק לנו. סודני אחד ישן על הספסל ליד התחנה המרכזית ושני קשישים מכרו פרחים ליד שדרת המוניות. אנחנו נכנסים לקנות שוקו ולחמניה וכולם אומרים שבבית,
המאפיות כל כך הרבה יותר טובות ובתל אביב חסר להם ניחוח ביתי, אבל
אף אחד לא רוצה לחזור. כולם יודעים שהמאפים זה קורבן ששווה להקריב. כי אז,
אנחנו הולכים לאיבוד ואנחנו מוצאים את המקום הכי יפה בעולם עם האנשים הכי מעניינים בעולם ויש שם אחת עם מכנס ממש קצר וגופייה ממש צמודה שיושבת ומציירת על הברך שלה פרצוף מחייך.
קצת משעמם לנו אבל כולם נורא ביחד, ולאף אחד אין תמונות באייפון מהימים האחרונים, ואף אחד לא יושב בחבורות ואף אחד לא מתלחשש ואם אנחנו צוחקים זה תמיד מהלב עם פרצופים מגוחכים כי מה זה משנה מי יראה,
ואנחנו נהנים ואנחנו סובלים ואנחנו ביחד וכולנו חלק מאיזה משהו,
משהו.
לדעתי בתל אביב המאפים טעימים יותר, אבל אני במיעוט
