בתחנה בעיר שכוחת אל, חיכיתי אל רכבת ליעד לא רלוונטי. כמה מטרים ממני הייתה שעונה על קיר אלה. היא ירדה מהשמיים ממשכנה על איזה ענן והגיעה לפה, כמה מטרים ממני, ונשענה על קיר. כן, זה בדיוק מה שקרה.
היא לבשה לה צורה של נערה. שיער בלונדיני מתולתל בקצוותיו נפל על כתפייה שקישטו גו זקוף גאה, עיניים ירוקות בוהות למרחקים ובתוכן קמצוצים-קמצוצים של משהו שהיה פעם מסתורין. היא חייכה חיוך לבן בוהק והאנרגיה שלה חפרה שתי גומות לחיים ששלחו בי צמרמורות במורד גבי עד לקצות אצבעות רגליי.
היא העבירה את אצבעותיה הארוכות בשיערה ושיחקה בו מעט, ואז הניחה לו והוא חזר מיידית אל מצבו המושלם טרם נגעה בו בכלל. היא הניחה את כף ידה ומרחוק נצצה טבעת כסף על אצבעתה המורה.
רציתי לפנטז עליה משהו מלוכלך, אבל היא ענדה עליה סוג של מנגנון טוהר שדחה כל דבר שהזכיר פות ומיצים ופטמות.
לכו תבינו אלות וההתחסדות שלהן.
הייתי יכולה לעשות לה כל כך טוב
אבל למי יש אומץ וכאב ראש להתעסק עם כל הבירוקרטיית שמיים הזו?
