דוסטוייבסקי זה לא

כוסאמ-אמ-אמק של הבן זונה המושתן הזה. זה כואב, כוסאמק, זה כואב. 

זה כואב כמו כל השירי אהבה הכי מחורבנים שנכתבו, זה כואב כמו הממשלה של ביבי שוב, זה כואב כמו סרטן סופני,

זה כואב, 

למה זה כואב? כי זה עמוק. כי זה עמוק ואני לא יכולה להוציא את זה. ואם אני מנסה, זה כואב יותר. כי אני צריכה להכניס את היד עד המרפק כדי למצוא את כל הרסיסים שהבן זונה השפריץ לתוכי. 

כי פעם הוא הבטיח הבטחות, ושתל לתוכי מילים, ואמר לי שקרים, והמיטה נשארת ריקה כשאני מתעוררת. 

וכשאני מחפשת, 

ריבאונד,

אז אף אחד מהם לא מגיע לרמה של הלכלוך בציפורניו,

כי הבן זונה המסריח הזה הוא חתיכת בן אדם טוב שלא עשה שום דבר רע לאף אחד, בעיקר לא לי.

כי הבן זונה המושתן, החתיכת אידיוט מזדיין בתחת הזה, הוא אומנם מכוער, אבל הוא מושלם. הוא בן זונה.

כוס-אמ-אמ-אמק, זה כואב, 

ובאלי לשבור דברים, ועצמות,

וכוסאמ-אמק בא לי להתאבד, כי זה פאתט, כמה זמן עבר? יותר מדי. וכל הזמן אני חוזרת, כי כוסאמק, אני לא יכולה להתפשר.

כי טעמתי ממשהו טוב, 

ממשהו מדהים, מהשלווה של למצוא 

אחד,

שאתה רוצה והוא רוצה חזרה, וזה היה טוב, פאקינג שיט, זה היה מעולה. ואז, הבן זונה המסריח, 

משאיר אותי עם ההבטחות, 

והסטנדרטים,

שאף אחד לא מצליח למלא,

כווסססמממממממממק, 

אז יאללה,

יאללה, אני נכונה לשתף פעולה, 

תזיינו אותו ממני, בואו בהמוניכם, כמה שיותר סוטים ,כמה שיותר דוחים, 

בואו תכאיבו לי, 

עם השוטים הכי טובים שלכם, עם כל הצעצועים האלה שפעם לא הבנתי, תחרבנו, תפליצו, תשתינו לי בפה, תנגבו את זה עם השיער שלי, 

תגמרו לי בפה, או על התחת,

תגרמו לי לשתות את הדם של עצמי, תזיינו אותי בכוס או בתחת או בפה, או תיצרו חור שבכלל לא נולדתי איתו, ותזיינו אותי שם,

בואו, 

בואו אם אתם גבר,

רק שאני ארגיש משהו אחר