עדי הייתה הבחורה הכי שמנה שהכרתי. היה לה ציצי כל כך גדול, שכל שד היה בגודל של הראש שלי. היא הייתה צריכה 2 כיסאות בשביל לשבת ולא ליפול, הבגדים הוזמנו במיוחד והיא, בגילה המוקדם שעוד לא צברה פז"מ חוקי על כדור הארץ, כבר החלימה מהתקף לב. זה לא היה אשמתה, או משהו כזה, היא בסה"כ הייתה נערה חולה, בלוטת התריס, לא יודעת איך להסביר את זה.
זה מה שהיא אמרה. אני לא האמנתי. ועדיין לא חשבתי שזו אשמתה, כי ידעתי כמה עצובה היא שהיא קמה בבוקר והחיים כפו עליה לראות דמות כזו במראה,
זה לא שאני חושבת שהיא לא יפה, גדול זה יפה, גדול זה טוב, גדול זה בריא, אבל היא נראתה כל כך עצובה. ואני אוכלת כשאני עצובה, כנראה שגם היא.
עדי הייתה הבחורה הכי שמנה שהכרתי ולכן כולנו תקענו בה מבטים ספקניים כשהיא דיברה באופן היפוטתי על אונס.
הדיון התחיל מהנחת הבסיס לפי לאנוס זה רע. זה מאד לא טוב.
נורא אפילו, מזעזע. ממש, באמת, לא טוב. ואז כולנו ניסינו לשער, איך בן אדם מתעורר בבוקר ועושה כזה דבר רע, מאד לא טוב, נורא אפילו, מזעזע, ממש, באמת לא טוב.
והיא אמרה, שזה מפחיד ללכת ברחוב לפעמים, כשהיא בחורה. זה מפחיד להיות בחורה. ואז, פה הגיע המבטים הספקניים.
היא שמה לב ונגעה בשיערה הקצר,
"זאת אומרת," היא מיהרה לתקן, "לפעמים אנסים, זה לא משנה אם הוא נמשך אל הקורבן או משהו, כאילו, זה לא..אני יודעת, זאת אומרת, לפעמים זה יכול להיות כי לו משהו לשיער קצר",
שתקנו אך המבטים הספקניים פסקו.
היא לא השתתפה בדיון הזה יותר.
שבוע אחר כך היא התאבדה,
הראיות מצביעות שהיא נאנסה על ידי אביה כבר מגיל 6.
