דוסטוייבסקי זה לא

בדמדומי היום בעוד השמש נושקת אל המערב, אני חושבת כי מה עוד באפשרותי לעשות. אני חושבת כמה יפה את תהיי, נימפה שלי, כמה יפה את תהיי ישובה על כיסא ים באמצע חוף נטוש לפרקים, ואיך הכיסא שלך באמצע שיממון והאדם הכי קרוב נדמה כנמלה, ורגלייך, הלבנות, הארוכות, ההדוקות, אחת על השניה נחות באגביות וכף רגלך מניעה קדימה אחורה כפכף ורוד התלוי מבין האגודל אל האצבע הקטנה ואני מבין אצבעותיך ואני הכפכף ואני מטלטלת קדימה אחורה ואצבעותיך הארוכות שיש בהן משהו חסר מאמץ מתעופפות כך באוויר כאילו הן עצמאיות לבדן ומעבירות שבילים-שבילים בשיערך מטילות את משקלו אנה ואנה ואני נותרת מבין אצבעותיך והריח הקיצי שמתוך הזיעה הניבטת מתוך אצבעותיך מקיפה אותי, כי אני פלסטיק ואני הכפכף שסביב רגלייך ולרגע האיזון הופר, והטילטולים הופסקו, וזרועותייך כאן וכאן ואני היכן, ואני היכן, אני על החול, ונשמטתי מבין אצבעותייך ואני על החול וגרגרים מכסים אותי ואני חלקית מעל האדמה וחלקית קבורה, וכמה 

השתוקקתי, ואיך השמש יקדה על פניי והתאוויתי אל בין אצבעות רגלייך ואל הריח הקיצי שניבט ממך ובזווית לא נוחה ובמאמץ רב ראיתי את הרגליים הלבנות, הארוכות, ההדוקות, אחת לפני השניה באגביות ובזריזות מהלכות על החול, משאירות עקבות דהויות של הציון אליו חשקה נפשי, אליו כתבה שירים ואליו רצתה יותר מכל, רצתה יותר מחיים, ואילו חיים יקבל כפכף שכוח בחוף נטוש לפרקים ממילא,

 ואני הבטתי על רגליים הארוכות, הלבנות, ההדוקות, ננעצות בתוך החול הרטוב כשאדוות הגלים מקיפה אותן ובכל גל מעט יותר, ואיך עולים המים במעלה הסולם, ואיך הם חשים ראויים, ואיך הים לא שפל, ואיך הים לא משפיל גאותו ואומר, 

הלוואי והייתי כפכף, ואיך אני בחוף, ואיך לא מצאת אותי, ואיך נשארתי בשמש, מכוסה בחול, מתאווה ולו אל הטביעות החלושות שנשטפו מזמן, ואל הזיעה הניבטת מבין אצבעותייך, וכמה את יפה, 

כמה את יפה, 

ושירתך תעלה את ספינתי על שרטון, ושרתך מרחוק תסתסל ותתגבר ותתעמק ותנטע שורשים באדמה לא פוריה וכמה את יפה, יא מזדיינת. כמה את יפה, איך שכחת אותי על החול הזה, יא מזדיינת.

כמה את יפה, 

הייתי יכולה לאהוב אותך יותר, יא מזדיינת. אם רק הייתי שומע אותך משתינה מהחדר הסמוך, כמה את יפה