.
אבא? אתה ער? יש לי מפלצת מתחת למיטה. אני שומעת אותה נוהמת כשאני מאוננת. רגע לפני שאני מגיעה אל השיא אני פוגשת אותה שם, במעלה ההר, היא נשמעת כמוך ונראת לגמרי אחרת. היא מחייכת ואומרת לי, עוד. אני עונה לה שאזל במלאי. אני לא יכולה. אני לא יודעת מה אני יכולה.
אבא? בבקשה תקח מכאן את המפלצת. תדבר איתה, אתם שניכם רוצים ממני אותו הדבר. לך אתן בהסכמה. כשתרכן מעלי והחושך יאנוס את השמיים התכולים. תנשק את העפעפיים שלי כשהם סגורים. אני צריכה אצבע בכוס ולישון, אתה יודע שככה אני נרדמת.
אבא? אתה ער? תכין לי שוקו ונשב לשחק קצת שחמט. אני אפסיד לך, אני לא יכולה להתרכז כשאתה מכווץ את הגבות שלך והאצבעות העבות שלך משחקות ניואנסים עדינים, אוחזים בכלי העץ הקטנים, מטילים אותם כל פעם במקום אחר. למעשה, לא אדע אם בכלל שיחקת לפי הכללים. שלושה מהלכים מאוחר יותר אני אשים לה שדחקת את המלכה שלי לפינה. זה אבוד. כל דבר יפה ואצילי נובל בקרב הבל פיך.
אבא, תנשק אותי בעורף בזמן שאסדר את הבית. תחבק אותי מאחורה וארגיש את הזקפה המתעוררת שלך. תצמיד אותי לחלון ונסתכל קצת על הים. אבא, אני בכלל לא מרגישה את הזין שלך בתחת שלי. רק את שיערות החזה שלך מלטפות את הגב שלי. את אצבעותייך מסרקות שבילים שבילים בשיערי הארוך. כמה הוא ארוך וכמה לא מרוסן. אין לי יום שיער רע. אני אלווה אותך למכונית שלך יחפה, והאספלט הקר ישרוט אותי, אני אכרוך את רגליי סביב המותניים שלך בקפיצה. אתה תנשק אותי בלחי ובעיניים נוצצות נדע שלא ניפגש יותר לעולם.
אבא, פעם הבאה שנתראה תהיה מישהו אחר. גאה יותר. כן פחות. ריק הרבה. אבא, כל פעם שאנחנו ביחד אני יודעת שזו הפעם האחרונה. בכל פעם מכירה אותך מחדש, ובכל פעם קוברת אותך. מספידה. נזכרת. כותבת זכרונות שלא ישובו, ועדיף שכך. עדיף שכך. עדיף שכך.
-
עריכה: זה אתם שצמאים אל הזוועה ולכן זה מה שקראתם. אני כתבתי אהבה ואתם קראתם אונס.
אבא, מעבר ליצור ביולוגי ענף מעלי בעץ המשפחתי יכול להיות מדריך, מגן, ביטחון
וגם
אלוהים, מגדלור, צו מצפון, שביבי מוסר
או אולי, כל גבר בעולם שדמותו של אבי מוקרנת על פניו. אני לא הראשונה
חדלו עם התגובות המודאגות לתיבת ההודעות, אתם מעציבים אותי
