ביום ששכחתי את התיק באוטובוס ראיתי דמות עלומה מטשטשת ממהירות הנסיעה דרך החלון. התעוררתי מנמנמת השגרה באחת, נכשלתי בצעדי ובהתנשמויות דפקתי על שמשת הדלת באנקה. תפתח לי, נהג. אתה חייב לפתוח לי. אתה חייב. שרטתי את השמשה והשארתי סימנים של אצבעותיי מחליקות מטה ביאוש. מכות יבשות החלו להופיע מהלמות השמשה. בתחנה הבאה עצר הנהג וזרק לי מבט אדיש. תודה. רצתי במעלה הגבעה במאמץ, חשבתי כמה מהר החליק מטה האוטובוס. ראיתי אותה מתרחקת, ראשה נהפך קטן, רציתי לצרוח. אבל לא יודעת מה להגיד.
הגעתי למישור, הגברתי מהירות ומשום מה גם היא. נתקפתי חרדה. אסור לי לאבד אותה , אחרי כל זה. אסור לי. אחרי כל זה. היי,
היי,
צרחתי, נפלתי,
למה לעזאזל את לא מקשיבה לי,
בבקשה, אני מתחננת תעצרי,
צרידות הגרון שלי הועמקה, היה נדמה לי שאני יורקת דם. טעם מתכתי התפשט בין שפתיי בכל צרחה מעט יותר.
בבקשה, בבקשה, אני מתחננת, תעצרי. כפות ידיי התרתחו כשהן נפלו באפיסת כוחות על האספלט. חם. תעצרי. אני לא יודעת כמה רצתי, כמה זמן ישבתי שם מכווצת לשריון שלא קיים, כמו על שטיח תפילה לאלוהים כפוי טובה.
בסופו של דבר הוטל עלי צל וידעתי שזו היא. היא שמה את אצבעותיה הארוכות, כפות ידיה המעודנות על כפות ידי החבולות. יש לה כוח מרפא, הלוואי ואמות כאן ועכשיו. לא ראיתי שרצת אחריי. ידעתי שהיא משקרת. רוצה לבוא איתי? קמתי. הברכיים שלי נשאו אותי רק כמעט. בחריקת צעדיי היא החלה לגולל בפני מה קרה מאז שעזבה את הרחוב ההוא.9 ישנו אחת לצד השניה. לא מקולחות, רעבות, באגדה של מלאכי שלג. היינו פיות יחד. היינו מתות יחד. היינו אבירות יחד. לחמנו במפלצות. בחרב הקסמים הלבנה, כשנרצה, נגע בה ותהפוך לאבקה.
אמא, קראתי לה. אמא.
אני לא אמא שלך, אור.
את זוכרת איך קוראים לי?
כמובן. היינו פיות ביחד.
כן, כן, היינו פיות ביחד, אמרתי בדמעות.
היינו פיות ביחד.
הדמעות זלגו לתוך הפה שלי, הזעתי. פחדתי. הלב שלי עמד להתפוצץ בחזה שלי.
היינו פיות ביחד. אני חייבת שורה. אני חייבת שורה של חלום למציאות האבסורד הזו.
אני נוגעת בה בתקווה שתהפוך לעשן מסתלסל באוויר. מה קורה לך? למה את בהתמוטות עצבים?
אני חייבת להיות קצת פיה. אני חייבת. את יכולה.
את קרן אור, קרן אור לא צריכה להיות פיה. אני לא קרן אור, משוגעת.
אני משוגעת?
את.
אני משתגעת כי את לידי.
אז אלך,
אל תלכי. אל תלכי, פיה שלי. התיישבתי ונשענתי על הגדר הקרובה, באנחת רווחה היא התישבה על ידי גם. נשימותיה היו קצובות ורגועות, נלקחו מהמקום העמוק ביותר בגוף ועד אלי. הרגשתי את הנשימות שלה והן היו חבל. ועל החבל הזה הייתי פיה בבגד גוף ורוד צמוד, נעלי הבלט שלי טופפו על החבל הדק, ואני הרגשתי אותו מתחתיי, פוצע את ציפורניי. קשה ללכת על חבל דק בנעלי בלט. לא קל להיות גם פיה וגם בלרינה. הכנפיים יכולות לשאת עד משקל מסויים. היא מתרוממת ואני מתנודדת מצד אל צד, מבטי נואש אחר רשת ביטחון אבל מתחתיי אין דבר, רק ואדי אין סופי ירוק, מיליוני עצים קטנים. אמות עוד בדרך. אני מתנחמת. בטח בכלל לא ארגיש את הענפים מנקבים אותי ויוצרים מחרוזת של כל איברי הפנימיים, ואם כן, אז לא ארגיש את הגולגולת מתנפצת על הסלע החד בקצה הדרומי, ואם כן, בסוף אמות. גם פיות מתות. שיעורי התמותה גבוהים במיוחד עכשיו כשהאבקה שלהן כל כך יקרה. כשהיא הולכת אני מרגישה שזה לחינם, היא בכלל מתה כבר שנים ויותר טוב ככה. אני אנושית. כל גרם פיה שלי מת בהתרסקות אכזרית לתוך הואדי ההוא. אני נזכרת שאיבדתי את התיק ובו המפתחות של הדירה. גם הפלאפון שלי היה שם. לא ידעתי מה השעה, הלכתי לכיוון הדירה. הכניסה מרוססת. הדברה לפיות. לא תשרדי את הסף, מטומטמת. לא תשרדי. אני יושבת באפיסת כוחות וגבי נשען אל הפלדלת. אני מתגרדת, רועדת, זיעה קרה. על שטיח הכניסה אחלום על הגבר שהתדפק על דלתי בגיל 7. זה מוכר לי. זה לנצח. אני מתנקה. הגוף שלי נגמל. המצפון שלי עוד מכור