אני יכולה לכתוב רק כשהתחתונים שלי רטובים. הלפטופ והחום מופץ לי אל היריכיים, השפתיים מזמזמות אחר שיר א-מלודי כזה או אחר, האגן שלי נע באי נוחות. כשאני מגיעה לנקודות הכי נמוכות, אפשר להרגיש מוך של אבק בהבל הפה שלי, נדמה שלא ניקו כאן, בתחתית התודעה. אני עוברת עם מגב, במקום אקונומיקה ארטיב שתי אצבעות בין שפתי הכוס שלי.
תנשק אותי, אני חושבת. תנשק אותי וארעד כמו משיכות המכחול של איגון שילה, תנשק אותי בצוואר, תלחש לי באוזן, כמה אתה רוצה לזיין אותי. כמה? תנשק אותי על הירך הפנימית, תסחט את אנקת המצוקה שלי והיא תטפטף שלולית של זיעה. תחכך את הזקפה שלך בתחתונים שלי. על זה אני חושבת כשאני כותבת. כמה שיותר אפל, כך אני מרגישה את הכיפה שלך פוערת אותי, כל פעם מעט יותר.
בהתחלה רציתי הכל מהר וחזק. עכשיו אני מעריכה את האיטיות שבה אתה פולש לרחם שלי. ככל שאני קרובה יותר כך תאט את הקצב. תסתובב במעגלים. תעמיד את השפתיים שלך אל מול שלי בלי לגעת, תנשום אותי, עישנתי שש סיגריות ואכלנו מקודם וזה לא משנה
תהפוך אותי, אני משחקת. על הגב שלי תקלף את עורי למצוא את חלקה השני של החידה. זו שאלה מכשילה וניצחת.