דוסטוייבסקי זה לא

הלילות שלי מסויטים. הוא מנשק אותי וחושב על שאר הגברים שכבר טפטפתי זיעה על החזה שלהם, שנעצתי את ציפורניי, שקברתי אנקות מצוקה אל תוך הכתפיים הרחבות שלהם. כשאני מתעוררת בצעקה תינוקית הוא מסתכל אליי ובעיניו אני מזהה אהבה. רגש עתיק. בריח פיו המהביל יש ריח של ספרים ישנים. אני עוצמת עיניים כמעט מיד. הוא חושב שנרדמתי ואומר לי שהוא מתאהב בי, לא יודע איך זה קרה כל כך מהר.

אני רוצה להתעורר באחת, להתיישב על סף המיטה ולומר לו שגם אני לא יודעת איך קרו הרבה דברים, אני מרגישה דברים יתומים משם. אני מקיאה מתוכי את המילים אל התת ההכרה. אני מדמיינת עצמי יושבת בשידה אל מול חלון, הגלים מתנפצים אל השובר. אכתוב לך ודמעותי ינקדו מילותיי, שאיני יודעת איך הגלים מתעצבים לכדי תלתלים ברוח בתזמון מושלם, אך דברים נעשו כך מאז ומעולם. אתה יפה כשאתה ערום.

אני אכתוב לך שאני לא מרגישה כלום מלבד הממשי. אתה חי במישור הפרקטי ואני במישור התת קרקעי של הפואטיקה. נתחתן ונביא שלושה ילדים. נקרא להם זאוס, נריה ונעה. אני מריחה עלי את הנוזל שהתמלאתי בו שעה קודם. אתה מכדרר את ראשי ואומר לי 'כמה שאת יפה כשהשפתיים שלך נסגרות על הכיפה. ואיך שאת יפה כשאת נחנקת ותמהיל של רוק ודמעות נופל כשל על הזין שלי. את יפה. כמה את יפה.' 
הוא יזיז שערות מרדניות שנתקעות בין השפתיים, ויאסוף את הבלאגן הזה אל תוך כדור ויחזיק אותו בידי, ואחרי שהשפריץ הוא ימשוך בהם ויסתכל עלי. שפתיי רועדות, לחיי סמוקות. החזה שלי מתנדנד, הכוס שלי רטוב. 'ככה את הכי יפה'. 

אני אכתוב לך שאני לא יודעת איך רגע אחד אני רוצה אותך מתמזג אל העור (האור) שלי ושנהפך אחד ורגע אחר אני רוצה שתמות בתאונה טרגית. אני אבכה על הקבר שלך, וחברים שלך יאמרו, כמה היא עצובה, כמה היא יפה, ואיך הכירו כל כך מעט זמן. אני רוצה שתמות איתי והזיכרון הגולמי של מה שיכלנו יהפוך חלק מהדי.אן.איי שלי. בעטיפה מרושלת מצאתי ספר שירים של בוקובסקי וסימנת לכבודי את עמוד 55. ברכבת חזרה בכיתי תמרורים, חייל שם ידו על כתפי ושאל, 'הכל בסדר?'. 

"למי את שייכת?

האם את אמיתית? 

אני חושב על פרחים, חיות, ציפורים

הם כולי נראים יותר טוב מטוב

וממשיים כל כך. 

אבל לך אין ברירה ואת

אישה. כולנו נבחרנו להיות 

משהו. העכביש, הטבח. 

הפיל. זה כאילו כל אחד מאיתנו

הוא ציור, תלוי 

על קיר של גלריה" *

כילדה סלדתי מריח עיתונים. כל פעם שהתגנב זרזיף של דבר שכזה אל אפי עיוויתי פניי וברחתי בצרחות. חברי כיתתי הקניטו אותי ואחי הגדול השתמש בזה כנשק. ברכבת היה ריח בולט, למדתי להגיב בפרופורציות, הגועל נשאר זהה. כשגדלתי הבנתי שאני דוחה את המציאות כאפשרות לגיטימית.

"אני יודעת שאת

מהתקופה שלי, יצירה מודרנית

חיה,

אולי לא נצחית

אבל אנו אכן אהבנו" *

- 

'אישה ישנה', צ'רלס בוקובסקי, עד שהאצבעות יתחילו לדמם