סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

דוסטוייבסקי זה לא

"חשבתי שאתה לא מאמין באלוהים"
"אני באמת לא מאמין בו, אבל הוא התעקש שאני המשיח, אז לא רציתי להתווכח איתו"
"למה?"
"אתה היית מרגיש בנוח להתווכח עם אלוהים?"
"אבל אתה הרי במילא לא מאמין בו"
"נכון, ובכל זאת לא הייתי רוצה להרגיז אותו"
"אתה מתחיל להרגיז אותי"
"אתה אלוהים?"
"אני? לא"
"אז מה אכפת לי להרגיז אותך?"

19

לפני 11 שנים. 29 באוגוסט 2013 בשעה 22:23

הריגוש של ההתחלה הוא הסם שלי כבר חמישה חודשים. מהאמצע אני משתעממת, הסופים הופכים אותי עצובה. הסופים הפוכים אותי נקודה. הסופים לוקחים אותי. הסופים רוצים אותי. הסופים אוכלים אותי מתוך צלחת עמוקה ברוטב שמנת פטריות. מהסמטה האומללה הזו בצד המכולת אני משתדלת ללכת מאחוריך ולא לצדך. הצעדים שלך תמיד גדולים עלי. גדולים מדי. גדולים בלעדי.

כמו שאין למוות סוף

החדר נעים יותר מבפנים, אתה שקט יותר כשאתה ערום, אני רכה יותר כלפי חוץ. כשאתה מחליק בקלות מייסרת אל הכוס שלי, רואים על ההבעה שלי שאני עושה כל שביכולתי לא לצרוח לך בתוך האוזן עד שתתחרש. אני רוצה לצרוח כי אתה בכוס שלי וכי אתה אתה וכי לפני ככה וככה שנים נוצרת ואני נוצרתי ואתה נוצרת לפני הרבה יותר מדי זמן ועכשיו אתה בכוס שלי. ילדות טובות גונחות בשקט עד שפונים אליהן.
אחרי שחזרתי הביתה לא רצתי למקלחת. התיישבתי מול המקלדת והתחלתי לכתוב. הזיעה שלך מטפטפת בין האצבעות שלי אל תוך המילים והמשפטים ספוגים בזרע שלך.

בגיל חמש עשרה דניאל ואני ישבנו בבית קפה ברחוב מרכזי בת"א, הוא היה הומה ודניאל לבש חולצה ירוקה מכופתרת פתוחה מעט. דניאל נישק אותי בצוואר ואז אמר לי שאני החברה הכי טובה שלו בעולם ולכן חשוב שאדע שהוא HIV פוזיטיב ושהוא אוהב אותי. התרופות עושות לו צרבת אבל הוא לא אוהב לדבר עליהן. כשאנחנו צוחקים הרבה הוא עוצר להתנשם. עוד עשרים שנה הוא ימות ואיפה אהיה אני.

יתכן שקו המחשבה שלי לא אחיד. ההוויה שלי בשגיאת מערכת. אני אוריד את השמלה השחורה ואזרוק אותה על הכיסא. הגוף שלי הוא איזור קרבות נטוש. כל הסימנים הכחולים הם איפה שתקעת את יתדות הדגל הלבן במלחמה האבודה שלי. אני מנשקת אותך בעורף.
כשאתה שוכב על הגב הפגמים שלך זוהרים בחושך. אני רוצה את הסקצ'בוק שלי ועיפרון HB להצללות. אני רוצה לצייר את הקימור שבין הזין שלך לירך. את החלק הממכר בין התחת שלך לזין. אני רוצה לצייר את רגשות האשם תלוים לך על הצוואר. כשתחזור הביתה תנשק את חברה שלך והיא תאמר שהתגעגעה. אתה תגיד שגם ותתכוון לזה. היא לא תדע וגם אתה תשכח לרגע, אבל עד לפני זמן לא רב היית בתוך הכוס שלי והשתדלתי מאד לא לצרוח לך באוזן.

אני מרגישה את כל הכאב שבעולם בעוצמה הכי גבוהה שאפשר. המבט של ההומלסית מהתחנה המרכזית החדשה בת"א קופץ לי לראש בכל פעם שאתה מחייך. אני מרגישה את הילד בן השבע לכל היותר שהולך בכביש וכבר אחרי אחת עשרה בלילה, איפה ההורים שלו, אני מרגישה אותו. אתה לא. לא אכפת לך, מה אכפת לך.
אני מרגישה אותך בתוך הכוס שלי וכל כך בא לי לצרוח לך חזק בתוך האוזן

The Gondola Man - התגובה נמחקה על ידי הכותב/ת.
לפני 11 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י