אנשים הם לא גונדולות. הם כמו צמחים, או פרחים, או חיות. הם תמונה, או קישוט, הם שיר או סיפור,
אבל לא גונדולות. הן רומנטיות מדי, אגביות מדי, שאינן משתלבות בנוף.
בני אדם הם קרים, מתוכננים, צפויים. הכל אמור לקרות. והכל קורה. אתה אמור לאהוב אותי, אני אמורה לנטוף ממך. אנחנו אמורים להזיע באיזה מגרש חניה.
היד שלך בתחת שלי בגן האם, שעות הערב המאוחרות, עוברי אורח מלפנינו ומצדדנו.
"אני עובר אורח בחייך, תזרמי כמו גונדולה ותשכחי", אני לא זורמת לשום מקום; אני מתנקזת. מתוך הפצעים הפתוחים שאתה מלקק אני נגמרת. בשרשרת. ברטט. ברעש. בזעם. בטעם.
לא אכפת לי, לא אכפת לי, לא אכפת לי,
שקט ורע לי,
רעש ואתה לי פינת חמד במדינה כמו הוואי.
הדבר הראשון שאמרתי לך עליו היה על העיניים. מקפיאות. שלחת אותי מעליך, ואז אמרתי, העיניים המקפיאות שלך. אתה אש קרה. בנשיקותייך אתמלא עשן, אם תגע בי אתפורר לרסיסים כקרח יבש.
קח אותי לטייל בעולם ותסתכל בי עוד בעיניים האלו עד שלא ישאר ממני דבר, תתלוש ממני צלם אנוש כי כבר יש יותר מדי ממנו בעולם. וברקע תהיה פריז כשאמות. אולי איטליה. אולי ארץ כזו מהמוזרות, הרבה ילידים יסתכלו עלי גוססת במלודרמה המערבית.
תאהב אותי חזק עד שימאס. תאהב אותי חזק עד שיגמר הטעם. בסופו של דבר,
גם אתה תדביקני מתחת לאיזה שולחן ותעבור הלאה.
תשאיר לעצמך, בבקשה, תשאיר לעצמך איזו תמונה, איזו נשיקה, איזו הקלטה,
בראש תשמע אותי גונחת מעת לעת כשתהיה חולה ועצוב,
אתה מלך העולם, אני ליצן החצר
אתה צוחק, אני בוכה,
אני רוצה, אתה הולך,
אתה תאהב אותי לנצח
