דוסטוייבסקי זה לא

אין מנוס ממחוגי השעון

ילד עם שפם לא יודע מה היא מוזה,

אז סיפרתי לו על 

הנערה המכוסה עד מותניה בסדין לבן שעל מיטתי, 

 וגם על אצבעותיה הארוכות שלובות בשלי בטיול שטוף שמש בגן הקטן, 

ועל איפה שראיתי אותה לראשונה 

מרצינה אל תוך ציפורניה המטופחות 

(ופתאום) 

איך שפתיה לוחשות שברון לב המחכה לקרות

ונקישות עקביה על הרצפה הקרה 

מהד

הדות

בי עוד הרבה אחרי שכבר נעלמה (אחרי שכבר הלכה) 

וההקלה שזיהיתי באישוניה המצומצמים

כי רצתה לראות פחות מכאבי 

מהלה את הצחור שבשכחה

לכחול כהה עמוק אינסופי, 

אינסופי כחול כהה עמוק, 

כמו צבע מאכל רעיל.

והמוזה היא הרקמות הנרקבות, 

האיברים המושחרים, 

הדקות שלא יחזרו, הזיכרונות המשתוקקים אל תהום הנשיה 

וכל מה שנשאר בסוף הבקבוק והושלך לצד הדרך

יהי זכרי ברוך