דוסטוייבסקי זה לא

(הוא)
״לכל להקת מטאל שמכבדת את עצמה יש שיר אחד שקוראים לו אנטי כרייסט, זה קטע״, הוא אומר לי. נשען על הקיר שמאחוריו ומרפקו הימני נח על הגיטרה שעל ירכיו.
העיניים שלו חום בהיר כמו שום דבר שראיתי, כמו שוקולד אחרי דיאטה של עשר שנים או משהו כזה. אי אפשר לפספס את זה. כמו שלט כאן בונים או שמשנים את הסדר שאתה רגיל אליו בארון שלך. זה משבש תוכניות. לא הרבה, לא חמור, אבל החיים שלך יהיו טיפה (ממש טיפה) פחות נוחים מעכשיו.
ואני יודעת, כשרגליי פרוסות עליו ואצבעותיי משרטטות שבילים ללא מוצא בשיערות שעל כתפיו שלא נוח לי.
גם המיטה לא נוחה.
הכתיבה גם היא כבר לא נוחה.
האמנות שינתה פאזה, גם אני.

(אתה)
רציתי לכתוב על זה שסקס הוא רע לאמנות. איך האיפוק יפה יותר. אבל הכוס שלי מטפטף וזה הכל בגללך.
יש את האנשים שאני כותבת עליהם ויש את האדם שאני כותבת כדי שיקרא.
העיניים שלך הן כמו לחכות שעה לאוטובוס ולראות אותו מציץ מהפינה של הרחוב, כמו לנסוע רק ברמזורים ירוקים, כמו שישי בצהריים כשהבית נקי ויש ריח של אוכל, כמו תינוק שרק נולד, כמו עוגיות ותה של שבירת צום, כמו פיצה בארבע לפנות בוקר אחרי סקס, כמו לגלות חמישים שקל בכיס, כמו לזכות בהגרלה, כמו אלכוהול לפיכח, כמו פרח לנורית, סולם לאבא, וקצת שלווה למיכאל.

(הוא)
אני אוהב אותך כי את מיוחדת, הוא אומר.
אני רוצה להגיד לו שאני כמו כולם והאהבה שלו מייחדת אותי. אני לא אומרת הרבה דברים.
״ את שומעת?״ הוא מתחיל, מפשק שפתיו ותולה אותן פתוחות ואני ממתינה ושותקת ויושבת ושוכבת.
״בואי נלך לסבתא שלי בשישי.״
״למה לא. יהיה אוכל טעים?״
״גם ככה את לא אוכלת כלום,״ אמר,
״שומעת?״
״מלידה, מאמי. מה״
״אני רוצה גם שנצא עם חברים שלי
לשתות
משהו״
״פחות קוסם לי. מעדיפה שלא״
״נו די״.
אני מאד רוצה לשתות משהו, אני לא אומרת. ״אין די. שום די. אתה לא תגיד לי נו די. אני לא רוצה אז לא יקרה. שומע?״

אני רוצה שהוא ימות. את זה אני לא אומרת, הוא לא יבין. עדיף שתמות לפני שישבר לי הלב.
כשהוא מדבר עליך משהו נשבר קצת בתוך השוקולד שבעיניים שלו. משהו רותח מציף את בלילת האישונים. ואיך יש לו את התחושה המייסרת בזו שיש בה משהו קצת קסום.

(אתה)
האצבעות שלך מבריקות על הדלפק המלוכלך. לפני שבאת חשבתי איך לגעת בך. בכתפיים תוך כדי חיבוק, אולי בגב, אולי בזרוע. בסוף נגעתי רק בעצמי. בחוסר נוחות. בשיער, עבודות נמלים בשיערות הקטנות שעל גב היד. הגנבתי ליטוף לאורך הגב. בטח לא שמת לב אבל השתהיתי בגב התחתום והיד שלי צרבה. תתלוש אותה. היא מזהמת אותי. זה מתפשט. נדמה שאני עומדת למות. ״למה לא שלחת לי את מה שכתבת?״ (הוא יודע שאני שומעת)
״קשה לי, אבא, זה אחרת איתך״
״תפסיקי״
״אני צריכה לעבוד על זה״
״תשלחי לי ודי.״
אז די.