כשהשעון מראה לי מספרים קטנים אני מתכנסת אל תוך עצמי. אל רחשי הלילה אני מטיחה חבטה אל דפנות עצמי ובתוך עננת אבק, כדוריות של כנות מתגלות לכדי משפטים. המצלול של סופי המילים מהדהד בתוכי, כמו כדור המצליף בין קירות של מגבלות (בלי קירות של תהיות), בין מסדרונות של מקומות שעוד לא הייתי, (בלי חללים ריקים. הכל בצבע.)
אני כותבת אולי, ואז בטוח מבינה שבוע לאחר מכן. מעת לעת פרקי הזמן מתארכים. אני מתרחקת מעצמי. תשלומי שכר הדירה והחושך על האמנות גובים את מחירם, מגלחים ממני חלקים קטנים. כשיערות שחורות קטנות הנאספות על רצפת האמבט לפני דייט ראשון, אני נעלמת. צצה שוב באיזה הצפה של איזו דירה. ואיפה את שהשלת אותי, גברת.
תמיד כשהוא הולך אני נהפכת עצובה. הוא מרעיש אותי בכל המקומות הכי חשוכים, וכשהוא הולך, הוא סוגר את הדלת אחריו ומכבה את האור. שלא ידפוק השעון בהעדרו, שהחשבון שישלם לא יהיה גדול ממה שבזבז.
אני מבוזבזת. אני נהרגת. אני כאן. אני שם. אתה פה. (אתה לא)
כתיבה זהירה היא כתיבה מתה,
אבל אני מפחדת, אתה קורא כל מה שאני מקלידה ולא מבין שום דבר ממה שאני כותבת
אתה חי בשלך, ואני חיה בשלך
ולבד,
כשאתה הולך,
אני נשארת בשלי