תני לי ערמה של קלישאות עטופות במשי, אני אומרת לה. תני לי אותן באיזה שקט, בחיוך מאיר, במגע מחמם, בסוף שהוא התחלה חדשה. תני לי איזה סרט ושימי מעל. אולי איזה פפיון. תלטפי אותי קצת, בברך, במרפק, כל מיני פינות בגוף שהשואב אבק לא מגיע אליהן.
אני זקוקה לך, זוכרת,
זוכרת איך סיפרת לי על הירח?
ואמרת, שבאותו הלילה, הוא היה זוהר ומלא, כמו השם שלי, וככה נולדתי, זוהרת ומלאה, מלאה בקסם, את אמרת. ואני צחקתי וחשבתי לעצמי, שזו קלישאה אחת. ומחר לבטח תהיה לך אחת שונה.
כל יום הייתה לך בשבילי קלישאה חדשה. ואת היית תינוק בן יומו ואני הייתי קשיש תשוש נפש, ובכלל,
נולדת עשר שנים לפני. ומתוך העיניים הורודות שלך שזרתי פרחים. ורציתי לומר לך, שסביב הצוואר ענדתי את הפרחים האלה. הלכתי איתם לכל מקום, בסופרמרקט הסתכלה עלי המוכרת במבט קצת עקום. והיא אמרה לי, לא יפה לך הפרחים, הם בכלל לא מתאימים לעונה. ואני אמרתי לה, אמרתי לה בעיניים נוצצות, שאת ביקשת ואני עושה, אבל ביננו, איזו קלישאה.
ואת הפרחים האלה בדמיוני אני משתוקקת. כשקר. כבר ארבעה ימים שמשתוללת סופה. נפלו כמה עצים, בטח תיכף גם יפול החשמל. זו הרי קלישאה. ובחורף שעבר אני זוכרת איך הדלקת לי שני נרות, אחד לי, אמרת, אחד לך. זוכרת? ואמרת, שכשידלק האור, אולי יגמרו הנרות, אולי, במאמר מוסגר הוספת שאת מקווה שיחזור החשמל לפני, אבל אני אשאר ואני תמיד זוהרת. אמרת, שאני האור באפילה שלך, ואני חשבתי לעצמי,
חשבתי קודם כל, לפני הכל, בבסיס הראשית של העולם, חשבתי כמה את יפה
ואחרי זה, אחרי זה תהיתי
למה כל כך קלישאה.
תני לי איזה קלישאה עכשיו. כשיש לי רק נר אחד. תיכף הוא נגמר. הופך לשלולית שעווה כמו שהפכתי לשלולית מתאווה. ואני זקוקה לך,
כמו אור, כמו נר,
כמו חצי לב,
כמו ירח מלא, כמו שיר של שלמה ארצי, כמו שרשרת פרחים בהוואי, כמו עיפרון שחור של מרלין מנסון, כמו ליריקה של זמר פופ, כמו זוכה מקום ראשון של כוכב נולד, והייתי זקוקה לך,
ונותרתי חדה. נותרתי בגפי. נותרתי שקטה.
והעצב,
אני אומרת,
אני אומרת ואת לא עונה,
בטח,
כי את לא שומעת.
אני אומרת שהעצב לא יכול להיות קלישאה,
כי כל יום הוא משהו אחר.
כמוני.
