דוסטוייבסקי זה לא

רציתי להגיד לך ש

אתה לא נוגע בי אבל אני כלואה. אתה לא קושר אותי אבל אני כבולה. אתה לא אוחז בי אבל כל נשמתי סימנים כחולים על מפרקיה. אני רוצה שתמות, שתחדל מלהתקיים, שתאלץ לנסוע לחופשה ללא תשלום וללא כרטיס חזרה בארץ טרופית, בלי טלפונים, אינטרנט או קשר לעולם החיצון. אני רוצה שתתנדף. אני רוצה לשכוח אותך. אני רוצה לא לזכור אותך מלכתחילה.

אני רוצה לא לאהוב אותך. אני רוצה שהמסמרים שתלית בעזרתם את השלט "בבניה", יתלשו, והחורים יסויידו, כאילו בכלל לא היית כאן. אני רוצה שתהפוך לחמצן. אני רוצה שלא תוולד. אני רוצה שכל מי שמכיר אותך, ימות גם הוא. שאף אחד לא יגיד את שמך. וגם לא יחשוב אותו. אני רוצה שכל תמונה שהופעת בה, תישרף. אני רוצה שכל חלום שחלמתי, יתנדף. אני רוצה לא לשמוע עליך, לא להתקל בך. שהסימנים שנטעת בי יעלמו. 

לא להתקע בפינת רחוב חשוכה, להביט מטה על איזה פנס רחוב ארוך, אצילי, אקראי, תלוש מסיפור אהבה שאין לו עתיד מצרפת של המאה ה-19, לחייך ממך ועל ואיך שהארת את הסמטה החשוכה שהייתי בהרפתקה ואפשרות ומשמעות. 

לנצח אתה מסומן בי. עור חלק לא יחליף את הצלקות. הן ידהו, אבל אני תמיד אראה אותן, במראה, בשלולית,

בחלון הראווה, שאבחר את שמלת החתונה הלבנה שלי, לגבר אחר.

בתא המדידה, בדיוק לפני שאקשור את המחוך, המוכרת תעביר ציפוריים ארוכות על החתך שעל שביל עמוד השדרה, אתה זוכר

לאן מוביל השביל הזה? 

אתה זוכר איך הלכנו בו בחדר המלון ההוא, והייתי על הגב, והסתכלת בי, בעיניים, וכשגמרתי,

ידעתי שאני אזכור את זה לנצח

בלידת בני הבכור, אני אחשוב שסדיני בית החולים הם הסדינים הלבנים שנעצתי בהם את הציפורניים שלי, והסטתי ממך את מבטי, ואז אחזתי בצווארי, הדק והארוך, ואמרת 

תסתכלי עלי, 

תסתכלי עלי

והסתכלתי

ועד היום, מנסה להסיט את מבטי 

יש לי חבר, והוא אוהב אותי, וגם אני אוהבת אותו

אבל בלילות כשמאוחר, וכשהוא הולך, אני צריכה אותך בחיים שלי, ולפעמים, לפעמים אני גם עצובה 

כי כשנעלמת, 

הלכה איתה כל הטריות של החיים שלי,

לכן,

תעלם

ולא רוצה לזכור שהיית, כך או כך, לא תהיה,

באופציה השניה יכאב פחות.

אני יודעת שלה אתה כן עונה