יש לי פה מלוכלך. בעבודה עקביי מטופפים על הפרקט, הכוס שלי צחיח והראש שלי הולם. מול המראה הקטנה אני מוצאת לנכון לתקן את האיפור, הנפה קטנה של מברשת המסקרה השחורה מותירה אותי קצת פחות ממה שהייתי לפני. משיחה עדינה של ליפסטיק אדום, מדביקה את שפתי אחת לשניה והצליל המתהדק מילא את החדר.
מה אני רוצה? לא הרבה, קצת שקט. אהבה. דירה עם פרקט במיקום מרכזי. שתהיה מוארת ביום, נוף לים, שכ"ד מבוקר, מקרר שמתמלא מעצמו, כיור שמתנקה לבדו, רצפה שנשטפת עצמאית, גבר נאה, בהיר עור ושיער, כתפיים רחבות, שכמות עמוקות, שמרים גלובוסים למחייתו.
אני לא הרקולס, הוא אומר לי. אני כותבת שירה. בינתיים הוא מחליט שאני אחכה לו עד שהוא יחזור משביל החלב, הולך לחקור את הגלקסיה, כל גבר צריך לדעת את העולם לפני שיתמסד. רוצה לגור איתי. הוא אומר לי. לקום איתי כל בוקר, ללכת לישון איתי כל ערב ואני אומרת, מה אתה חושב שאתה עושה?
יש לי פה מלוכלך. אני רוצה שהוא ישתין עלי. אבל הוניל, גם המשוחרר ביותר, דוחה הרפתקה. גבר שיאהב אותי, כמו שהוא אוהב אותי, לעולם לא יוכל להותיר בי צלקות, ואם יוכל, לעולם לא יוכל להנות מזה.
חסר לו הניצוץ שאני שואבת ממנו קצת תקווה לחיים. לנאצי היה וגם לזה שלפניו, ואני בינתיים בגמילה. לפעמים הברך שלי מקפצת שאני נזכרת איך הקיר מרגיש כשהפנים שלי מוטחות אליו. יש שקט בחדר אבל הראש שלי הולם. הפה שלי מלוכלך והוא דומם.
עמום. יתום. מילים עם קונוטציה בודדת. כי אני הכי לבד כשהזין שלך בתוכי.
אתה עושה לי בית ספר בנרמול, מעולם לא התעקשתי לעבור,
סיימתי בהצטיינות
