אני זוכרת ערב אחד, הייתי כבר בחיתולי ההתבגרות, ישבנו סביב שולחן האוכל (אירוע חריג כשלעצמו) והבטת בי. אני זוכרת שהמבט ההוא הצמית אותי. השתדלתי לא להתבלט. ידעתי שהכל תלוי בכמה אצליח להשאר שקטה. לא נגעתי בצלחת. כל תנועה חריגה תרשם בפרוטוקול. כל נשימה תשמש נגדי בבית המשפט. גם זכות השתיקה מתפוררת לי מבין האצבעות. אני יודעת, כמו שאני יודעת שהלילה בצבע שחור, שעוד כמה שניות וזמן החסד יגמר. אני כמעט ומרגישה את גרגירי החול מטפטפים על המצח שלי, ונופלים על הרצפה, נערמים בהרים, וכשהפסגה תהפך מורגשת, יפול גזר הדין וזה ישתחרר.
בני הבית אכלו בשלווה. שולחן האוכל היה בעיני כשדה קרב. נגמרה התחמושת. מי השתיה הקרובים קילומטרים ארוכים ממני. תיכף ירד הליל ואני אהיה עירומה, והרוחות הקרות יצליפו בי את המציאות.
זה הגיע. המבט הפך למילים, המילים הפכו לזרועך האוחזת בצווארי בצווארי וגבי נצמד אל הקיר. בני הבית צופים במלחמה הנוכחית. שדה הקרב שלהם יתקיים רק מאוחר יותר. הם זכאים להפסקות. אני נשארת בשקט. אני יודעת שכל מילה תחמיר את מצבי.
אני מרגישה את הצריבה על העור, לא יודעת אם זו הסיגריה או ההשפלה. אני לבד בעולם. לילה אחד כשישנתי אצל חברה, היא אמרה לי שיש לה מפלצת מתחת למיטה, צחקתי בקול רם ואמרתי - המפלצות ביננו, הולכות באור יום. במידה והן מסתתרות, זה אף פעם לא מתחת למיטה, רק מתחת לעור. היא שתקה והסתכלה עלי במבט פעור.
ואת יכולה לפחד כמה שתרצי, אבל את חסרת אונים. שלא תטעה, חלילה. הרגשתי צורך להזהיר.
שנים אח"כ את נותנת לי רק ורדים שחורים, והם מתפוררים ברגע שנחים על אצבעותיי. את לא קיימת יותר. גם אם את כאן, את לא יותר ממיתוס. אין דבר כזה, אמא, ואין דבר כזה, שקט, ואין דבר כזה, אני, ואין שדה קרב,
כולנו הפסדנו, אני גופה באמצע יער
ואת ורד שחור
