בכיתה ד׳, בהפסקה הגדולה, נאור דדון, הצמיד את ידו לצוואר שלי ונעץ אותי לקיר בחוזקה. הוא הצמיד את אבעותיו לעור הטרי בן שמונה השנים שלי, והסתכל לי חזק-חזק בעיניים. הולה, י׳פינגווין, מה את עושה כאן? השתיקה שלי קצת הרגיזה אותו; התקשתי לנשום כי הידק אחיזתו, ויכלתי להריח את הבל הפה שלו. אפילו בפני עצמי התביישתי להודות שקינאתי בסנדוויץ גבינה צהובה שאכל לא מזמן. לשבריר שניה הוא הרפה מאחיזתו, השתחלתי החוצה ונעמדתי לא רחוק ממנו. נאור דדון הסתכל עלי ואני עליו. כשהוא עשה צעד מאיים לכיווני, רקעתי ברגל בחוזקה, ואמרתי, קישט, קישטה מכאן. הוא רץ אחורה מבוהל ואחרי כמה מטרים כשעמד ממש בכניסה לכיתה ד׳1, ואני בקצה המסדרון ליד השירותים, הוא נעצר ואמר, מה קישטה מה, מה, אני כלב? ולפני שהוא הספיק לשחזר את צעדיו לכיווני הושמע הצלצול ומירי המחנכת התקדמה בצעדים קטנים לכיוונו.
מירי המחנכת הסתכלה אלי ואני אליה ואז אל הקיר. היא חייכה חיוך ממזרי. נגררתי אחרי צליליו העדינים של החליל ההוא אל הביוב, יחד עם שאר החולדות. בשיעור, נאור דדון, זרק לכיווני דף משבצות (לא מהאמצע!) ועליו נחרט בעיפרון לא מחודד: ״חכי חכי בהפסקה!״ וציור של ינשוף. בהפסקה, חיכיתי. זו הייתה הפסקה של חמש דקות, שיערתי שהוא לא יבזבז את הזמן, אבל נאור דדון לא הופיע.
בסוף השיעור, נעמד נאור דדון מול השולחן שלי והחזיק היטב בקצותיו. הוא חיכך את ידיו הקטנות בפינת השולחן החדה ופצע בעצמו קווי שני קטנים. נראה שמאד רצה לומר דבר מה, אך מילותיו התאגדו בקצה לשונו כמסרבות לצאת. מירי המחנכת והמורה למקרא, הסתכלה ממושבה על האירוע בעיניים חשדניות. נדמה שלא היינו מעניינים מספיק, כי מקץ שלוש דק' כבר ארזה חפציה לתיק שחור גדול וטופפה החוצה באותה החינניות בה נכנסה.
עומרי שלח ידו ואחז בעדינות-משהו בקצוות שערותיי, משך אותן חזק וצידן השמאלי של פניי נצמד אל הירוק הסינטטי הצבוע על עץ השולחנות. על הלחי שלי נמרחה עופרת מיושנת מן העפרון שנמחץ אל תוכי ואיים לקרוע חור מזוהם בלסת. ניסיתי לקום, אבל ככל שנאבקתי יותר, כך כאב יותר. בשתי ידיי דחפתי את השולחן והוא נתקע אל תוך צלעותיו של נאור דדון והוא הרפה משערותיי. הוא הלך מבוהל צעדים ספורים לאחור, החזיק בידו המדממת בצלעותיו הכואבות וניסיתי להבין.
כמה שנים אחר כך, במיטתו של זכר דומה לאותו נאור הפעם בשם עומרי, שכבתי וריח רוזמרין נידף מנקבוביות עורי. הוא ליטף את שיערי בעדינות, את הקצוות סלסל באצבעותיו והניח אותן על עצמות הבריח בעדינות, נדמה שמנסה ליצור ערמה אסטרטגית של זרדים יבשים כדי לשרוד עוד לילה. רציתי לשרוד עוד בוקר. רק כשעומרי פתח את פיו לומר לי (אין זה משנה מה בדיוק) והכה בי ריח הגבינה, נזכרתי איך נאור דדון התרחק ממני לאט כשגבו לכיוון הקיר, איך כשל בצעדיו ואיך רקעתי שוב ברגליי לכיוונו, ומן הבהלה הוא הסתובב מהר ונתקע עם אפו בתוך הקיר, ולאחר מכן לא הגיע לבית הספר שלושה שבועות וכשהגיע אפו נראה שונה ונפיחות קלה עדיין הורגשה. מאותו היום ועד לסיום כיתה י'ב, נדמה שבכל פעם שהביט בי, באישוניו עמדה התשובה לשאלה. גם בעיניים של עומרי הופיעה אותה התשובה לאותה השאלה. ואז הבנתי