חזרתי לעשן. אתמול בכיתי. אני מכינה תה, אני מדמיינת שהמים הרותחים נשפכים לי על היד והכאב הבלתי ייאמן שבתוכי יהפוך להיות משהו שיש לו פתרון. הדירה שלי ריקה. קופסת נעליים מהוללת. המקרר שלי הקפיא את החלב. אחרי שאני חוזרת מהשירותים אני רושמת ברשימה לקנות סבון ידיים ושוטפת ידיים עם סבון כלים. חזרתי לספור קלוריות. כל ההרגלים הרעים, חוזרים כש
ירדתי למכולת וקניתי תפוצ'יפס שמנת בצל, המוכר הסתכל עלי מוזר, מה אני עושה פה, שתיים לפנות בלילה, קונה צ'יפס וסיגריות. אני לא יודעת. הייתי בפיג'מה. הוא אמר שייפה לי. אני יודעת, הכל יפה לי.
אני חוזרת למיטה ואוכלת את הצ'יפס וחתיכות מהפה נופלות לי למחשוף, אני מעשנת את הסיגריה ואחריה עוד אחת. אולי אם אעשן מספיק זה יהיה כמו לפני שהפסקתי, והיה לי בחור אחרי בחור כמו סיגריה אחרי סיגריה, אף אחד מהם לא נשאר לי במיטה אז בטח שלא בלב, וכמה פשוט וקל היה לי אז. הלוואי ולא הייתי עושה את זה,
לפני הדייט הראשון שלנו חשבתי להבריז, אם הייתי מבריזה, לא היינו נפגשים, לא היינו מתנשקים, לא היינו מזדיינים, לא היינו אוכלים יחד פלאפל בגשם, לא היינו נוסעים יחד לטיולים, לא היינו עוברים לגור ביחד, לא היינו רבים על הכלים, לא היינו רוקדים במטבח שאין מוזיקה על השיש, לא היינו מתווכחים על הכביסה, לא היינו יוצאים בשלוש לפנות בוקר לשחק בשלג שראיתי פעם ראשונה, לא הייתי מתחבקת איתו בחצות כשחוזרת לעבודה, לא הייתי מסניפה את הריח שלו כל בוקר, לא הייתי נגעלת לראות את הפרצוף שלו כל ערב, לא הייתי מתפללת להפרד ממנו, לא הייתי חולמת עליו שהוא מת ומתעוררת בוכה, לא הייתי מתאהבת בו, לא הייתי אוהבת אותו, לא הייתי נפרדת ממנו, ולא הייתי פה עכשיו, מייחלת שישפכו עלי מים רותחים, קונה תפוצ'יפס, וחוזרת לעשן.
