הדירה כבר כמעט מסודרת, הקירות עדיין לבנים, הבדידות עדיין הולמת בדפנות של השאריות של מה שהייתי. נדמה שזה קרה אתמול ולפני שנים באותה עת, התחושה היא כה מנוכרת ובלתי מושגת וגם כל כך חיה בזיכרון. אני לא זוכרת בכלל את הריח או את הנשיקה, אבל אני כן זוכרת איך הוא לקח נשימה עמוקה ואמר, "כן, אני נפרד ממך". כשאור בחוץ אני מבינה שהכל לטובה, כשיורדת השמש והחשיכה משתלטת על השכונה, בתי הקפה נסגרים, האנשים מזדחלים חזרה לדירות שלהן, אני נשארת לבד וסופרת דקות עד שיחזור היום.
חזרתי
להיות מי שרציתי לשכוח, כמו
הרגל מגונה
אחד גדול
ואני מריחה את התחתונים, וצריכה כבר לכבס
את הכלים עוד לא שטפתי, כבר הגיע הזמן
את העבודות לא סיימתי לכתוב,
ודחיה המרצה שלי כנראה לא יאשר,
אני שקטה ורועשת, אחת לכמה זמן הלב שלי פועם חזק, פעימה חזקה שמכה בי בחזה מתחת לעור, ואני נמתחת קדימה ולרגע נזכרת מה קרה ואיך נהרסתי
אני מנערת מעלי את האבק ונזכרתי איך בכלל לא רציתי אותו בהתחלה
אני מתפשטת פריט אחר פריט וזורקת בערימה, אני נשארת עירומה למרות שקר לי כי מה כבר יכול לקרות
המים מציירים דמעות
הדמעות מציירות לי מים
אני במדבר שהוא שממה שהוא אני
