דוסטוייבסקי זה לא

אין לי ברירה, אני חושבת, 

אני פשוט אשכב כאן בשקט,

הנשימות ימלאו את החלל, הטלפון מצלצל אבל הוא רחוק ממני ואני לא רוצה להסתכל מי מסתכל

אני עונה עם הקצה של האצבע אבל לא מדברת חזרה, 

אני גם לא שומעת מי רוצה אותי, 

בטח התייאש עד שניתק,

הלכתי שנים בשממה, 

בלי לדעת שאני אבודה, 

תמיד חשבתי שהעץ הזה שאותו אני רואה כל הזמן הוא עץ אחר, 

האגם חדש, 

והאדם הזה שיושב מחכה לי, כל פעם הוא אדם אחר,

כשגיליתי שאני הולכת במעגלים פשוט נשכבתי על הרצפה, 

אין לי ברירה, אני חושבת,

פשוט שתגיע, תשים את הראש שלך בעדינות על החזה שלי, ואת האצבעות תעביר על הדגדגן,

ואם אפשר פשוט אל תרעיש הרבה,

זה מפריע, 

אני צריכה לשכב פה,

על הרצפה, 

בשקט,

ואין לי ברירה, 

אני חושבת.