נשבר לי הלב כשאת בוכה, הוא אומר, לא שבר חלק, קריעה איטית, רקמה נפצעת, חתך משונן, לא אחיד, ככה נשבר. אני לא בוכה, אני אומרת, יורדות לי דמעות. כמו הפרשות מהכוס. ריקון טבעי ואקראי של ג'יפה. הוא לא מתייחס.
אני מותשת,
עייפה מכדי למלוך.
נשק אותי מתחת לגומי של התחתון, תעביר בעדינות את הלשון מתחתיו, תקח נשימה עמוקה, תריח אותי לאט. זה חריף, כבר הרבה זמן שלא טוב לי.
החדר שקט. אני לא רוצה שתשמיע שום מנגינה ברקע. אתה נושם באי שקט. אני אדישה. נשק אותי בירך הפנימית, תחכה שאשוב, עזבתי אותך ואותי אל תוך החדרים הריקים שבי, יש שם מנורה, שולחן ובריכה עמוקה. אשחה אל הקרקעית עד שאצמיח לי זימים. אני שם, לא שומעת דבר, רואה אותך מעבר למסך עמום ומטשטש.
מבעד לערפל אני מרגישה שפתיים חמות ברווח שבין הירך המשפעה. תנשק אותי. אני עייפה מכדי למלוך. אני רוצה שכל שתרצה יהיה לנשק אותי, איפה שאגיד לך, לא תרצה יותר ולא פחות,
תהיה מוכן לקחת, בדיוק את הכמות שיש לי לתת,
ותאהב אותי
ותנשק אותי
ותהיה איתי
כבר הרבה זמן שלא טוב לי
