אני חסרת מנוחה. העיניים הכחולות שלך ננעצות בי. אתה משהו בין מכוער לעוצר נשימה, עוד לא החלטתי. העברתי את האצבעות שלי בתלתלים שלך. מחכה שיקרה. אתה מנשק אותי כאילו איבדת משהו מתחת ללשון שלי, אף פעם לא תמצא. שמעת?
בבוקר היא תשאל אותי אם אתראה איתך שוב, התשובה היא לא, כי אי אפשר לשחזר את הזרות והניכור שגרמו לך ללכת לאיבוד בתוכי. לא דיברנו הרבה, או בכלל, נגעת בי, לא היית צריך יותר. הגוף שלי נזכר בעוויתות כאב, בכל הרגעים שבהם השיניים שלך ננעצו בי. שתיתי עוד כוס יין, אז, לפני שחזרנו למיטה. צחקת עלי כששרטתי אותך, עד שדמעות דם נבטו מחתכים שחרשתי בך. נשפתי הבל סיגריות על הבשר החשוף, כדי שתפסיק לצחוק.
כשננעצת בתוכי, כאב לי. הידיים שלך חיבקו אותי-חנקו אותי, לא היה לי אוויר וגם לא רציתי אותו. רציתי לשבור אותך לחלקים קטנים על רצפת המטבח שלי, לאבד חלק, לקנות חדשים. לעשות משהו חדש. זה לא קרה, קצת התגמשת, איבדת צורה. בדלת, כשסיימנו, התמתחת. השקעים שבהם הייתי עד לפני כמה דקות, חזרו להתרגל לצורתם המקורית. תזכור אותי בבוקר? זה בכלל משנה? שלחת לי הודעה, אני לא אענה. הבן אדם שהיה איתי, אז, במיטה, כבר לא קיים עוד. גם אני כבר מתה.
חסרת מנוחה.