אין לי אוויר. לעיתים אני מוצאת עצמי, בוהה בתקווה, נאנקת, רק לנשימה אחת. חבל שאתה לא כאן, אני כותבת לך. ממתינה לשני וי כחולים, שיפצו על כל מה שכואב אצלי. חבל שאתה לא כאן, מנשק אותי, נושך אותי, שורט אותי. חבל שאתה לא כאן, גורם לי להרגיש, להרגיש את הזרם החם שבין העורקים הראשיים לכוס שלי. את הלב שלי פועם, אני כאן- אני כאן- אני כאן, כאוושת מנוע עייפה, של מכונית עתיקה, לא נדירה, נשכחה באחד ממגרשי החניה ליד הבניינים הנטושים שבדרום העיר.
חבל שאתה לא כאן, אין לי אוויר. מה יהיה כשאגיע, אתה שואל. אני יודעת שאין לי תשובה, אשב על הברכיים ואמצוץ לך, עד שתמלא את גרוני באבקת פיות סמיכה, עד שאהיה אחרת לרגע. אשב על הברכיים, צמודה לקיר, בוכה. תבוא אולי, תלטף אולי. אולי פשוט תלך. מי אני אהיה, לבד. מי אני עכשיו, ביחד. מי אני, בכלל. אין לי אחר מלבדי, אני לי אחרת מלבדה. אני מחכה לה, לאחרים שיבואו שהם לא היא. אולי משהו בליטוף שלהם, בחיבוק, יזכיר לי אותה. אולי תגנבו שובל של בושם, מאחת אחרת, שיביא לי אותה בחלומות. אשכב במיטה שיכורה, אבודה, לבד. אחלום עליך, אחלום עליך מזכיר לי אותה. זה הכי טוב שיש לי.