בניתי לעצמי חוליה אחר חוליה. זה לא היה פשוט, היו הרבה שהעדיפו אותי כרכיכה. זוכר, שלא נכנסתי לאף שיעור תנ"ך בלי שורה?
זה לא היה פשוט, גם אחרי שנגמר, זה הרגיש כמו עצם זר. כל תא בגופי מרד בי, רציתי, כמה שרציתי, לההפך שלולית, שהרוח ומגפיים אקראיות יקחו אותי אל מחר. מחרתיים. שנה. לעמוד, לא היה פשוט.
בכל זאת, בניתי לעצמי חוליה אחר חוליה. בסוף התרגלתי לעמוד ישר. אני קמה בבוקר ומתאפרת, לוקחת את הגרביונים ומגלגלת אותם על העור הלבן, הבד השקוף נמתח על הבטן. השמלה מחליקה מעל החזה. אני מסדרת את השיער, תוהה, בושם או לא בושם?
אני אשב בבר, אזמין שוט של טקילה.
אתה יודע, אני עשויה חולשות. למדתי לחיות איתן, אין לי שריון. לא הייתי צריכה כזה. חבטו בי ונפלתי, אבל כשהסתכלתי על הפצעים הפתוחים הם ניחמו אותי, כל עוד אני מסוגלת לדמם.
זה לא היה פשוט, לבנות לי עמוד שדרה. אני זוכרת את הכאב, את הגמילה, אני זוכרת ששכבתי במיטה, מתבוססת בזיעה ונאבקת בסוגרים של עצמי, אני זוכרת. כל מה שאני רוצה זה לההפך שלולית, שהרוח והמגפיים האקראיות יקחו אותי אליך.