השעה עוד לא 16:00 אחה"צ ואני כבר שיכורה. רציתי לספר, אני אוהבת את הדרך הביתה על אלנבי בשעות הצהריים המוקדמות כשכל המציאות מוכוונת על מינימום. כל הקצוות החדים, הופכים קהים. הבהיר הופך כהה, הכהה הופך שחור. אתה יודע, שחור זה לא צבע, אלא העדרו של צבע. כמוך. אתה לא אהבה, לא תשוקה ולא רצון, אלא העדרם של כל אלו. אתמול בלילה ישבתי על הרצפה, בין הרגליים בקבוק יין, ניסיתי לכתוב.
לפעמים אני מתמסרת ליומרנות, בלי ציניות. אני מנסה לומר לעצמי, מי אני, מה אני, אני כותבת. אני דף, אני עט. אני בליל מילים. אני המיץ של הסוף של כל מה שנשאר בשעה 2:00 בלילה, כשהכבד שלי כבר לא יכול עוד. אני רוצה אותך לרגליי.
את הפנים היפות שלך, ליד הירך שלי, משתלבות במרצפות הבהירות. אני רוצה את העיניים הכחולות שלך מפוקסות על נקודה באוויר. אני רוצה אותך, בובה חלולה, מלאה בכל מה שחסר לי.
אני אנשק אותך, אתה רוצה?
אני אנשק אותך, בכתף, בזרוע, באצבעות. אל תזוז. רק אל תזוז.
אני שם, אתה שם. שנינו במקום רחוק מאד.
אתה מרגיש?
אתה רוצה?
אני כאן.
תהיה כאן.
נלך מפה ביחד.
פעם חשבתי שאני נשלטת. אוננתי ללא שליטה על קללות חסרות מטרה, על אלימות, על הפתטיות והעליבות שבכמיהה מוחלטת. לא לקח לי הרבה זמן להבין שאני לא יכולה לעכל אנשים שאומרים לי מה לעשות. מצד שני, אין כאן באמת הפתעה.
מה אני רוצה?
שאלה טובה.
מה מחרמן אותי?
פתאטיות. עליבות. כשאתה כבר כל כך למטה, אין יותר מה להפסיד, אין מה להרוויח. אין שום דבר בעתיד ואין שום דבר בעבר. יש רק את המקום ההוא, שבו אפשר לומר ולעשות הכל. החופש. החופש המוחלט שאני כורכת סביב הצוואר שלי, הלשון שלך בין הרגליים שלי, האלכוהול שבדם שלי. אתה צריך בדיוק את מה שיש לי לתת.
חופש.
