יש לי עוד את התחתונים שלך ליד המיטה. כבר סידרתי וניקיתי (אולי) עשרות פעמים, מאז הפעם האחרונה שהיית כאן. הם נקיים, יש להם עדיין את הריח של מרכך הכביסה שהיה בדירה שלך, בפעם האחרונה שהייתי בה. הם מונחים על הספר שקראתי אז, בפעם האחרונה שהייתי איתך. לא המשכתי אותו. אני יכולה לראות מהצד, את הסדק שיצרה האוזן שקיפלתי בעמוד, היכן שהוא באמצע הספר. אני כבר לא זוכרת על מה הוא היה, בטח אם ארצה להמשיך אותו אצטרך לקרוא כמה עמודים אחורה. לא אהבתי את הספר הזה, אני זוכרת. גם אותך לא אהבתי.
זה היה יום שבת, שכבתי לצדך במיטה. זו השעה הזו בצהריים, בדיוק חזרנו מאיזו מסעדה, או טיול, ראינו קצת טלוויזיה. עד שכיביתי באופן שרירותי את המסך ואמרתי לך (ולעצמי), די, די עם המסכים. הדלקתי את המנורה שעל השידה שליד המיטה (זוכר שהלכנו לקנות אותה, באיקאה? עשינו מירוץ, מי מגיע ראשון לסוף של החיצים ואז כשהפסדת (שיחקתי לא הוגן), שכחנו שבכללל הגענו לקנות משהו). כיביתי את האורות בבית. רק האור הרך של תחילת אחה"צ נכנסו דרך החלונות אל הדירה, נשפך על המרצפות האדומות ("כמו של חצר", אמרת כשעזרת לי לפרוק כאן את הארגזים שלי). נכנסת למיטה קודם, פתחת את הספר שלך. עיון, משהו, רוסיה, קומוניזם. לא זוכרת.
נשכבתי לידך. חשבתי לעצמי, איך אתה נח. איך אתה מריח טוב. איך אתה שקט.
לא במובן שאתה לא משמיע רעשים, אלא אתה, אתה בעצמך הוא השקט. עכשיו זה טוב, לפעמים אתה מעמיק, משקט לדממה. כשזה קורה, לקראת הסוף כמעט בכל יום, אני יושבת בפינת החדר, בקבוק יין כמעט גמור וחושבת כמה רע. חדר השינה הופך פתאום לכלא. הנשימות שלך, כל אחת בתורה, היא התגשמות של עוד דבר שלעולם לא אעשה איתך. דפיקות הלב שלך מציירות פרוטרט של כל מי שאני לעולם לא אהיה איתך.
אני רוצה להעיר אותך (זוכר שחזרת מהטיול הזה שלקחת שבועיים אחרי שהתחלנו לצאת? נכנסנו לדירה שלי, עוד לפני שהנחת את התיק כבר הייתי עירומה והראש שלך היה בין הרגליים שלי), לחנוק אותך, לנשוך אותך. רוצה שתלך, תעלם. שלא תהיה. אני לא רוצה לסיים את זה, אני לא רוצה להסתכל לדממה שאתה בעיניים וליפול לתוכה. אני לא רוצה שתהפוך לסיפור.
הפכת עוד דף בספר ההוא. צחקתי עליך, עוד פעם עיון, עוד פעם רוסיה, עוד פעם קומוניזם, משהו כזה. לא זוכרת. זרקתי לך הערה על ההסתדרות, שביתה, להחזיק את המשק בביצים, משהו כזה, לא זוכרת. אמרת לי, את והאידיאולוגיות הנאציות שלך, משהו כזה, לא זוכרת.
אני צחקתי. אתה צחקת.
ישבתי עלייך. נישקת אותי (זוכר, עמדנו ליד כיכר דיזינגוף, צחקת עלי, היה לי גלידה בשיער. "אפשר לנשק אותך?", השיניים שלנו התנגשו). הסתכלת עלי בעיניים האלו, הקרנת אלי אור, פתאום אתה שקט.
הרגשתי את הזקפה המתעוררת אצלך, נגעת בי בכתף, אני מכירה אותך (זוכר את הפעם הראשונה ששכבנו, עוד גרת אצל ההורים שלך, שמת את הידיים שלך סביב הצוואר שלי ולחצת, נשכתי אותך ביד וצחקת), אני יודעת מה הצעד הבא שלך. אני יודעת את כל הצעדים שלך, עוד חמש שנים, אני יודעת בדיוק איפה לחזור ולחפש אותך. אני כבר רואה את הילד הקטן נצמד לרגל שלך, את האישה שתקשור אליה את חייך. היא תהיה רזה, ספורטאית, אוהבת ללכת להופעות (זוכר את הפעם ההיא שלקחת אותי להופעה הזו של הלהקה שאהבת, אני רק אמרתי שלדעתי הזיעה התאדתה לעננים והעננים ממטירים זיעה וישבתי בצד לקרוא ספר, מפנטזת על שוט טקילה עם טובורג בבקבוק?). מכינה אוכל טוב, לא גורמה, אבל עוף, דגים, משהו לשים על השולחן בשישי.
רציתי שתלך. אני לא שייכת לכאן.
שבוע לאחר מכן כבר נפרדנו.