דוסטוייבסקי זה לא

אל תשאלו אותי למה אני פה כי אני לא אוהבת לחשוב על התשובה לשאלה הזו. בכלליות, אני לא אוהבת לחשוב, לכן אני שותה. אל תשאלו אותי מה אני מחפשת, כי אני לא אוהבת לחשוב על התשובה לשאלה הזו. אני חושבת שזה לא קשה במיוחד לגלות, בוודאי שלא מעניין. אם אני חייבת לחשוב, אני מנסה להתמקד במחשבות שאני יכולה להתמודד איתן. למשל, אם השעה שתיים אחר הצהריים ואני מרגישה שזה מוקדם עדיין מכדי לפתוח את הבקבוק. אני אסתכל על הפלאפון שלי ואחשוב על הספרות שהופכות למשהו יותר נעים, אולי 18:00. זו השעה האהובה עלי ביום, אל תשאלו למה, אני לא אוהבת לחשוב על התשובה לשאלה הזו. בכל אופן, אם אני כבר חייבת לחשוב, אם אני מתעוררת בבוקר, הראש שלי דואב, הרגליים שלי מנשקות את הרצפה ובורחות ממנה אל הקומקום שבמטבח, אני כבר חייבת לחשוב, אני פותחת את הברז, שוטפת את הספל האהוב עלי (יש בו סדק, איפה שהוא הפיל אותו, שבוע אחר כך מת), מניחה את התיון, מוסיפה כפית סוכר (שטוחה), מוסיפה מים רותחים. אני כבר חייבת לחשוב. אם אני כבר חייבת, אני מעדיפה לחשוב על

אנחות 

גניחות 

השבילים האדומים שנותרים על העור שלך אחרי הציפורניים שלי 

השקעים המסודרים בשתי שורות איפה נישקתי אותך 

קצת חזק

עם השיניים 

בחלקו הימני של הצוואר 

אל תשאלו אותי למה דווקא על זה, אני לא אוהבת לחשוב על התשובה לשאלה הזו. אם אני כבר חייבת, 

אני מעדיפה את הבוקר שבו הוא התעורר לצדי (אחד אחר, עדיין חי), היד שלו ליטפה אותי בגב, הרגשתי את השיערות בכף היד שלו, הוא נהג בי בעדינות, כחדשה. לא נפגשנו יותר לאחר מכן, הוא חשב שאני עדינה, אני חרסינה. הוא הסתכל עלי, היו לו עיניים חומות, לא ראיתי עוד עיניים כאלו. הוא אמר, אני מכיר את הסיפור שלך, אני לא אפגע בך, והוא באמת לא פגע, כי מעולם לא עניתי לו שוב. 

אם כבר אני חייבת, 

אני מעדיפה לחשוב על הפעם האחרונה שהתנשקתי איתו (לא אף אחד מאלו, זה שהיה כאן ארבע שנים), כבר שנאתי את הטעם שלו, פחדתי לדמיין את החיים שלי בלעדיו אבל לא הצלחתי לנשום, מהמחשבה על החיים שלי איתו ואל תשאלו אותי למה דווקא ככה, 

כי אתם כבר יודעים את התשובה 

אם כבר אני חייבת, 

התה שלי רותח, 

אולי אוסיף לו קצת מים קרים